חומרים של החיים

סָבְּלַה או מה גרם לי להצליח לכתוב

נובמבר 13, 2014 4 תגובות
בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, מתיישבת לידי סָבְּלַה. כן, סָבְּלַה קראתם נכון. מי זאת סָבְּלַה, תשאלו?
ובכן סָבְּלַה היא חלק ממני. או בכל מקרה, אספקט מסוים ממי שאני. היא מאופיינת ביכולת מרשימה לסרס כל חלקה טובה של השראה או התלהבות שקיימים בי.

למעשה, זה השם שאבי היקר חשב לתת לי כשנולדתי. זה היה שמה של סבתי והוא חשב, משום מה, שזה שם הולם לילדה שרק נולדה מס’ חודשים לאחר שהוא ואמי עלו מרומניה. אמי התחלחלה מהרעיון ואמרה לו שעל גופתה המתה היא תקרא לבתה סָבְּלַה. היא רצתה לקרוא לה “קרינה”. “זה שם רומני מידי”, הוא אמר לה (כן, כי סָבְּלַה זה הרי שם מאוד ישראלי) “בואי נקרא לה “קארין” , הוא הציע ואמי נענתה לפשרה.

וכך קיבלתי את שמי בנובמבר 1976. מאז נשאתי את השם “קארין” למשך כמעט 30 שנה, עד שהחלפתי אותו לכרינה.
אגב, את כל הסיפור של קרינה וקארין גיליתי רק לאחר שהחלטתי לשנות את שמי . זה התגלה לי כשסיפרתי לאמי על ההחלטה. הלסת שלה נשמטה. זה היה הרי השם שהיא רצתה להעניק לי. שתינו לא האמנו עד כמה מדויקת הייתה האינטואיציה שלה ושזה באמת אמור היה להיות שמי מאז ומתמיד. למה כרינה ב-כ’? זה כבר סיפור לפוסט אחר.

אבל, בואו נחזור לסָבְּלַה.

אז כפי שסיפרתי, סָבְּלַה נולדה יחד איתי והיא נושאת בחיקה אנרגיה מאוד מסוימת שהיא חלק ממני. אחד המשפטים הכי שגורים בפיה הוא- “יאללה יאללה, מי את חושבת שאת בכלל?!” או “את לא בכיוון ממי”. והמשפט האהוב עלי מכולם- “חכי חכי מה הולך לקרות לך ….”.

יש לה משקפיים חתוליות כאלה בצבע אדום זרחני, יש לה קמט עמוק בין הגבות, שכמעט תמיד מקנה לה ארשת פנים כעוסה. הגבות שלה מרוטות כמעט לגמרי, נשאר מהן רק חוט דקיק כזה ומעוגל. היא תמיד לובשת חולצה מכופתרת שסגורה עד הכפתור האחרון, לובשת מכנסיים מאוד גבוהים וצמודים שממש חונקים אותה במותניים והיא מוסיפה גם חגורה עבה ומבריקה כזאת, שאותה היא מותחת עד החור האחרון. יש לה ציפורניים ארוכות ומטופחות ומאיזושהי סיבה, היא צובעת אותם במין כחול רויאל ומוסיפה גם נצנצים שאף פעם לא הבנתי למה לעזאזל היא חושבת שזה יפה, אבל ניחא.

סָבְּלַה אוהבת לשבת או לעמוד מאוד צמוד אלי. היא בוחנת כל דבר שאני חושבת עליו, כל החלטה שאני עושה, כל שיחה, כל מעשה והיא רק מחכה שאני אתיישב לכתוב, אז היא שולפת את ציפורניה הארוכות ומצקצקת בלשונה על כל אות, הברה או מילה שעולה בראשי.
מיותר לציין, שאני לא סובלת אותה. זה פשוט בלתי אפשרי לכתוב ככה כשהיא נושפת בעורפי. לפעמים נדמה לי שהיא לא נמצאת ואז אני מכריחה את עצמי לכתוב מהר לפני שהיא באה. אבל, אז מרוב הלחץ, לא יוצא לי כלום.

האם קשה לי לכתוב? לא קשה לי בכלל. יש לי מיליון מילים ומשפטים ורעיונות וחלומות שאני רוצה להביע וזה לא קשה לי, להיפך זה כיף אדיר עבורי. הקושי שיש לי בכתיבה הוא רק בגלל סָבְּלַה. כשהיא איתי, זה פשוט בלתי אפשרי לכתוב. לפעמים בלילה כשהיא ישנה, המוזה מגיעה אלי ועוטפת אותי ברכות. מילים נשזרות לתוך התודעה שלי ואני יודעת שאני חייבת לקום ולהוליד אותם. בשעות הלילה, סָבְּלַה ישנה טוב והיא בדרך כלל לא מתעוררת איתי. אני מתיישבת מול המחשב והמילים מתפרצות להן מהר לתוך המקלדת ואני משתדלת לתפוס את כולן לפני שהן נעלמות. יש כתבים שלמים שכתבתי וקראתי רק בדיעבד ואני לפעמים מרגישה שאן לי מושג מי כתב אותם.

אחת מנקודות המפנה המשמעותיות שהיו לי ביחסים עם סָבְּלַה, הייתה לפני כשנתיים. הלכתי להרצאה של ג’וליאן קמרון, המחברת של הספר הנפלא “דרך האומן”. ג’וליאן תיארה את הדמויות שלה, אלו שמלוות אותה ותמיד נותנות לה את דעתן. אני זוכרת שהיא סיפרה על אחת הדמויות האלה שבאופן קבוע אומר לה – “Fuck you Julia”. היא חיקתה אותו בצורה כל כך מצחיקה וסחפה אותי ואת כל הקהל.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש סיכוי טוב שאני לא סכיזופרנית ושמה שקורה לי קורה גם לטובים ביותר והוא כנראה חלק מתהליך היצירה של כל יוצר או אומן.

נרגעתי.

היום רציתי לכתוב. רציתי כל כך וידעתי שזה יהיה קשה. שוב התיישבתי. שוב היא התיישבה לידי. “נו, אז מה יש לך להגיד לעולם מותק? מה כבר יש לך לחדש ולמה נראה לך שזה מעניין מישהו. אולי תעזבי את זה, למה לך פדיחות כאלה? תשמרי את המחשבות שלך לעצמך, לא צריך שכל העולם ידע מה את חושבת”. הבטתי בה ובבת אחת יצא ממני כל האוויר. “מה אני אעשה אתך סָבְּלַה? אולי תניחי לי כבר?!”.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי להתעלם ממנה, אבל זה לא עובד, היא לא הולכת לשום מקום. יותר מזה, יש לה מין כוח מאגי עלי והיא ממש מצליחה לשכנע אותי שעדיף לעזוב. לא לכתוב, לא ליצור, לא כלום.

ואז, עלה בי רעיון מהפכני. במקום לנסות להסתיר אותה, להתגבר עליה, אולי פשוט אשתף אותה בכתיבה שלי וזהו. ככה, היא תקבל את המקום שלה. אני אקבל את המקום שלי. היא תסתום סופסוף את הפה שלה ולי תשתחרר המוזה.
אז זה מה שאני עושה, אני מספרת לכם עליה. הנה היא כאן עכשיו ברגעים אלה, בודקת את הניסוח ואת הניקוד, מתקנת אותי לפעמים, אבל בקטנה. אני לא מנסה להסתיר אותה, היא לא מנסה להסתיר אותי. “תזהרי, יש פה התלהבות יתר, תרגיעי קצת” היא אומרת לי ברגע זה. “בסדר בסדר. אני מרגיעה. הנה.”
האם יש סיכוי שזה יכול לעבוד?! אין לי מושג, אבל אני מוכנה לנסות. אני מבטיחה לכתוב ולשזור בכתיבה גם את ההגיגים של סָבְּלַה. זה נראה לי כמו הפתרון היחיד שאפשרי לי עכשיו.

אוקיי, אז אפשר להתחיל לכתוב כבר?

 

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

 

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

Dror Kashi נובמבר 16, 2014 5:43 pm

פוסט אדיר!!

תגובה
צוק יונית נובמבר 18, 2014 9:47 pm

גדול!! כתיבה מדהימה. מחכה לקרא עוד

תגובה
גלית שול נובמבר 19, 2014 5:33 pm

משובח ! ד״ש לסבלה , מחכה לפוסט הבא

תגובה
Zvi Chazanov דצמבר 6, 2014 10:21 am

לכל אחד שכותב יש סבלה. אני בתור פרנקופיל פשוט החלפתי את סבלה בבצק Sable ובא לציון גואל.

תגובה

השאר תגובה