חומרים של החיים

הטרילוגיה של היצירה חלק ב’ – הדרמה של הנפש היוצרת

מרץ 15, 2016 19 תגובות

“מה את חושבת על זה?” היא שאלה. “מה אני חושבת על זה?!” כחכחתי בגרוני. “כן, מה זה עשה לך, מה זה גרם לך להרגיש?” היא ממשיכה. “זה נראה לי בסדר, אני יודעת ?…  אמרתי, מנסה להתחמק ממבטה. “כרינה, את רוצה להתחיל לדבר איתי, או שאת רוצה להיות נחמדה ויפה? כי אותי זה פחות מעניין, אני רוצה לשמוע ולראות אותך בדיוק כפי שאת, על כל “כיעורך”.

“אבל דנית, זה נשמע ממש דבילי מה שאני חושבת על זה” אמרתי בקול ילדותי משהו. “שום דבר” היא אומרת. הגבות שלה מתכווצות והיא מוחה עם ידיה בתנועה ששמורה לאיטלקים עצבניים. אני מתה על ה”שום דבר” הזה שלה. כל פעם שהיא עושה את תנועת היד הזאת, אני יודעת שהיא מבקשת לומר לי שאני כפי שאני, זה ממש, אבל ממש בסדר.

אני מתחילה לספר, בשקט ולאט. המילים מתקשות לצאת. נראה שאני מנסה ללעוס אותן, לטחון אותן דק דק לפני שיצאו החוצה. אני רוצה אותן במנות קטנות שאפשר לבלוע בקלות. אבל היא לא נותנת לי ללעוס אותן יותר מדי. היא רוצה את המילים בצורתן המקורית- בוטות וגסות ומלאות במיץ של אמת. אז אם אני לועסת אותן יותר מידי בשיני, היא עוצרת אותי מיד. “כרינה, את שוב מתחילה לזייף”. “אוף”, אני אומרת לעצמי. היא לא נותנת לי להתחמק.

הרגע הזה, הרגע הקטן הזה שבו כל הבולשיט שלי לא מתקבל, הוא רגע של זהב טהור. כדי שזה יקרה, אסור שתהיינה פשרות. אי אפשר להסתפק בפחות ממה שיש באמת. כל המסכות, ההגנות, הריצויים והמניירות, אין בהם צורך במרחב הטיפולי. וכשהאמת יוצאת, זו אלכימיה שאין כמותה – בקורת וספק פנימיים שהופכים מיד לתוקף ואישור.

האפידמיה של הביקורת

בפרק הקודם, סרקתי בקצרה את הביוגרפיה של היצירה שלי. לקחתי אתכם לסטודיו לבלט, לקונסרבטוריון בגבעתיים, לפקולטה לאדריכלות בסיאטל ועד לרגעים האלה ממש, בהם אני כותבת לכם בבלוג שלי. אבל מכל הדברים שיצרתי, אני חייבת להודות שהיצירה הגדולה ביותר שלי, מתרחשת כבר יותר מ- 10 שנים. היא מתרחשת מדי שבוע ולמשך שעה שלמה כל פעם. ואם לא הבנתם עד עכשיו, היצירה הגדולה בחיי, היא “הטיפול” שלי. חשוב לי להגיד בשלב זה, שהשימוש במילה טיפול או מטפל נעשה פה בצורה גנרית. מטפל יכול להיות פסיכולוג, מאמן, עובד סוציאלי, מורה רוחני, יועץ וכיו”ב.

כולן מגיעות לשם, לחדר הטיפול. הילדה הוורודה, הנערה עם הלשון בחוץ, האשה הצעירה ששורדת עוד פרזנטציה. כולן מגיעות ומתיישבות בכסא. הן מבוישות, מכווצות, עצובות ומאוד מפוחדות. קשה להן להאמין ולבטוח. קשה להן לדעת שמישהו יכול לאהוב ולקבל אותן בדיוק כפי שהן. העבודה היא איטית ועדינה. האפשרות של ביטוי מלא ואמתי מתחילה להתגלות לאט לאט.

את מה שתיארתי פה, אני זוכה לעשות מדי יום בקליניקה שלי. אנשים מגיעים, מתיישבים יחד עם הילדים שהם היו, יחד עם הבושה וההשפלה. יושבים מולי עם קיתונות של ביקורת וספק אישיים. יחד איתם, אני לוקחת את כל הביקורת והספק ומתמירה אותם לחמלה ותוקף שאינם תלויים בדבר. מניסיוני, זה החיסון הכי טוב לאפידמיה של הביקורת, שממדיה עצומים באופן שבלתי מתקבל על הדעת.

התוקפנות של העצמי

בחלק הראשון של הטרילוגיה, הבאתי את הדרכים לפתרון הפרדוקס היצירתי. מה שמאפיין את כל הדרכים הללו, הוא שהם כולם פתרונות הישרדותיים שמטרתם היא אחת- להימנע מהביקורת שלנו. היוצר מטמיע את הביקורת שהוא קיבל במהלך חייו וברבות הימים, הוא הופך להיות התוקף העיקרי של עצמו. הוא מפתח מנגנון בקרה שמונע כל אפשרות שמישהו אחר ירמוס את יצירתו. כך אפשר לטפל בבעיה ” In House “, לפני שזה יוצא החוצה לעולם. זה תעתוע שקשה להבחין בו.

אנחנו חושבים שאנחנו פוחדים מביקורת חיצונית, אבל למעשה, אנחנו נמנעים מהביקורת הרומסת שמיוצרת באופן מקומי, פה, במפעל של עצמנו.

אני חושבת על ראיונות העבודה שעברתי בחיי. נהגתי לציין את הביקורת העצמית או “הפרפקציוניזם” (כפי שרבים מאתנו אוהבים לכנות) כתכונה חיובית שאמורה להעיד שאני מישהי יסודית ומחויבת למצוינות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני באמת רוצה להיות מצוינת בכל דבר שאני עושה, רק שאני יודעת היום, שלהיות התוקפת של עצמי, ממש לא מביא אותי לשם. הביקורת הזו רק כותשת את היצירתיות שלי ומחבלת ביכולת שלי ליצור דברים מופלאים.

כיצד נוצרים רעיונות?

על מנת להעביר את הרעיון הבא, אני אשתמש במונחים אבסטרקטיים מאוד, זה עלול להישמע קצת מוזר, אבל הרבה פעמים, זו הדרך היחידה להעביר רעיון חדש, אז תהיו איתי.

יש טריליוני “דברים” בעולם. דברים = פרטים, צבעים, קולות, רגשות, מחשבות, אידאות, מצבים וכו’. בנוסף לכל אלה יש מיליוני “גופים” שקולטים, מעבדים, מושפעים ומגיבים לכל אלה. כל גוף כזה הוא סוג של פילטר או פריזמה שדרכו זורמים כל ה”דברים”. כשהדברים זורמים דרך הפריזמות של הגופים, הם עוברים עיבוד וחוויה סובייקטיביים לחלוטין ואז נוצרים “דברים” חדשים: רעיונות או יצירות. מידת ה”צלילות” והפתיחות של הגופים היא קריטית לאיכות היצירות והרעיונות. מה משפיע אם כן, על מידת הצלילות? ובכן, אני גיליתי ששקט נפשי וחמלה, מפיקים מידת צלילות גבוהה. פחד וביקורת מכווצים את הפילטר, מידת הצלילות יורדת ואז קשה מאוד ליצירה חדשה להיוולד ולהתעצב. הפילטר צריך להיות פתוח לחלוטין כד לקבל רגישות גבוהה לקליטה ועיבוד.

ג’וליה קאמרון ,היא אחת הנשים שהכי השפיעו עלי ועל היצירתיות שלי ככותבת. היא תסריטאית לשעבר, סופרת והכותבת של הספר הנפלא “דרך האומן”. היא מכנה את כל שהבאתי פה-  Craetive Center

 

מתי מגיעים הרעיונות הכי טובים?

לי זה קורה הרבה פעמים בלילה ,אבל זה יכול להיות גם באמצע מקלחת או שיחה מעניינת. מוזיקה היא קטליזטור גדול מאוד עבורי ורעיונות רבים מגיעים לי באמצעותה. מה שמשותף לכולם, זה שהתודעה כל כך ממוקדת במה שקורה באותו רגע, עד שהיא איננה עסוקה בבחינה וביקורת. ואז, נחשו מה? הפילטר פתוח והיצירה נרקמת. עתה, נשאלת השאלה- האם יצירה תלויה בהיווצרותם של אותם רגעים נדירים או שאנחנו יכולים להיות שותפים מלאים ביצירת רגעים כאלו.

האם שאלתם את עצמכם למה אומנים רבים היו אלכוהוליסטים או מכורים לסמים? אם תשאלו אותי, זה היה כדי להשתיק את הרעש הבלתי פוסק של הספק שפוגם ביכולת של התודעה להיפתח, לקלוט וליצור. סמים או כל אמצעי אחר לטשטוש התודעה, הם אופציה אחת, אך האם יש דרכים אחרות, שהן פרואקטיביות אך לא הרסניות? האם יש דרכים מיטיבות שבאמצעותם ניתן להתמודד עם התוקף הפנימי וליצור תנאים נוחים ליצירה? התשובה שלי היא כן. ועוד איך.

תנאים להיווצרות מרחב יצירתי

כאמור, על מנת ליצור, אנו זקוקים לפילטר פתוח וצלול. ביקורת פוגמת ביכולתו של הפילטר לקלוט וליצור. היום, אני מביאה לפניכם את כל הדרכים שמצאתי לפתוח את הפילטר ולנטרל את התוקף הפנימי שבנו.

עדות מיטיבה

כל אדם ראוי לעד מיטיב. כתבתי על כך בפוסט כוחה של עדות. המרחב הטיפולי הינו מרחב עדות מיטיב בעל משמעות רבה. המטפל, מהווה מקור של הקשבה, הכלה, שמירה וערסול. במרחב כזה, האדם המדובר, לומד שזה בטוח להביא את עצמו בדיוק כפי שהוא. אין אף סכנה בדמות שיפוט, ביקורת או ספק. זהו מרחב בטוח ושקט שמקיים תנאים אידיאליים ליצירה וביטוי. לאט לאט, עוד טפח נגלה ועוד אחד נחשף והאפשרות של ביטוי חופשי מתגלית. זו פרימה איטית ועדינה של הכבלים שאנחנו יצרנו במו ידינו.

הדייט השבועי שלי בקליניקה ב-10 השנים האחרונות, לימד אותי את המרחב הזה ואת סגולותיו המרפאות. המטפל הופך להיות גם המורה שלך במידה מסוימת. כל מטפלי לימדו אותי והדגימו בפני את האיכות המיטיבה של חמלה ועדינות. במרחב הזה לומדים שניתן להרפות ו”לפטר” את התוקף הפנימי. המטפל בדרכו הייחודית הוא למעשה סוג של Modeling, הוא מראה דרך חדשה של – איך אני יכול/ה להיות איתי.

אני יכולה לכתוב הרים של מילים שינסו להעביר את החוויה המרפאת הזו. מי שעבר אותה יודע על מה אני מדברת ומי שלא, יכול להחליט ללכת ולגלות.
טיפול כזה או אחר, היא דרך אחת ואני מאוד מאוד ממליצה עליה. אבל, זה לא חייב להיות מטפל. זה יכול להיות קרוב משפחה, חבר או אדם משמעותי אחר, שאתם מרגישים בטוחים ושקטים בנוכחותו. למטפל, יש את האמצעים המקצועיים ומלאי הניסיון בהכלה נטולת שיפוט או ביקורת, אך יש הרבה אנשים שניחנו ביכולת הזו ללא כל הכשרה מקצועית. אם אתם ברי מזל ויש אנשים כאלה בחייכם, דאגו להיות במרחב שלהם וכמה שיותר.

רדיו אפריקה 550

Carina Weber ©

גילוי פצע הילדות

הצגתי לפניכם, את מערך הבקרה שמפתח היוצר. אבל מה המקור שלו? מתי הבנו שכדאי לנו לבקר את עצמנו  ומה קרה במציאות שגרם לנו להבין שכך כדאי.

כדי להבין את זה, יש לחזור אחורה בזמן ולמצוא את “זירת הפשע”. זו חקירה מרתקת, שמנסה להתחקות אחרי אותו רגע גורלי באוטוביוגרפיה שלנו, שבו נפצענו כל כך מביקורת או התעלמות, שהיינו חייבים למצוא “פתרון” מידי והולם. החקירה והגילוי נותנים לנו את ההקשר המדויק של הפתרון הייחודי שמצאנו.  אנחנו מפעילים את מנגנון ההגנה באופן אוטומטי, מבלי לשים לב. ההבנה של ההקשר, יכולה לעזור לנו להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

את הרגעים המשמעותיים שלי, הבאתי בפוסט הקודם. כל אותן הערות שקיבלתי, עיצבו את מי שאני ואת הדרכים בהם פעלתי על מנת להימנע מביקורת. הגילוי של הרגעים הללו, לא העלים את ה”בעיה”. אבל ההבנה של איפה ומתי הבנתי שביקורת היא הרסנית, תרמה רבות להבנה שלי שאני משכפלת היום את מה שקרה בעבר. לאחר שהבנתי את זה, אני יכולה להיות חשדנית מאוד כלפי מה שאני חווה היום ולדעת לומר לעצמי- “כרינה, זו לא המציאות באמת, זה רק שכפול מתעתע של התודעה שלך. אין שום דבר שמאיים עליך היום”.

בעגה המקצועית, אנחנו קוראים לזה “להיות הבוגר המיטיב של עצמי”. בכל פעם שאני מתקשה ליצור, ברור לי שזה נובע מפחד. אני יודעת שבאותו הרגע, הילדה שהייתי, מתעוררת והיא משותקת. הזיהוי של הפצע הילדי הוא קריטי. אם לא נצליח לזהות אותו, לא ניתן באמת לטפל בו.
לאחר שאני מזהה אותו, אני יכולה להתפנות ולטפל בילדה הפנימית שבי. אני יכולה לומר לה שאני יודעת שהיא מפוחדת, לתת לה תוקף. לומר לה שהיא בסדר גמור ושהכל כשורה.

תולדות הכתיבה שלי, הם תולדות הטיפול שלי בילדה הפגועה שבתוכי. אין כמעט פוסט, שהילדה הקטנה הזו לא מלווה אותי. אני דואגת להרגיע אותה ולעטוף אותה בחום ואהבה. הילדה שבי, לומדת שזה בטוח עבורה להתבטא. לאט לאט, היצירה שלי נובעת מתוכי, שקטה ובטוחה. חופשיה לצאת אל העולם.

יצירה 12

© Roie Kashi

תשומת לב וערות- האומנות של המדיטציה

על מנת לזהות את הפצע הילדי, נדרשת תשומת לב. זה קריטי שנזהה את המצוקה שלנו לפני שאנחנו עוברים לאוטומט ומתחילים להפעיל את מנגנוני ההגנה שלנו. מאז אותן בחינות בבלט, הופעה בפני אנשים, היא לא עניין של מה בכך עבורי. הפצע הילדי נפתח מיד. מכיוון שאני חקרתי את המקור של אותו פצע, אני יודעת שכל מה שקורה לי היום, קשור למה שקרה לי אז. אני יכולה להזכיר לעצמי שהיום אני לא חסרת אונים. אני כבר לא הילדה המבוישת ההיא, אלא אשה בוגרת ומלאת ניסיון. אני יכולה לעשות את ההבחנה בין העבר להווה ולהיות רלוונטית למה שקורה עכשיו.

על מנת לזהות את הפצע כשהוא עולה, יש לפתח שריר מאוד מיוחד של תשומת לב או מודעות. הדבר שמצאתי שמפתח את השריר הזה הוא מדיטציה.
יש גישות והסברים רבים על מהי מדיטציה. בפוסט היום, אני אדבר על האופן שבו אני למדתי למדוט ועל הגישה שאני אימצתי.

התודעה שלנו היא דבר מורכב ומדהים. היא קולטת טריליוני שביבים של מידע, מעבדת אותם, מנתחת ומסיקה מסקנות. במילים אחרות, החוויה האנושית שלנו תלויה רבות בסגנון הייחודי שבו אנו מפרשים את המציאות. ומה קובע את הסגנון הייחודי הזה? הביוגרפיה הנפשית שלנו.
אם הביוגרפיה הנפשית שלנו כוללת אירועים משמעותיים של ביקורת וספק, סביר להניח שהדך שבה נפרש את המציאות, תהיה כמעט תמיד תחת הרושם של מתקפה. גם הפידבק הטוב ביותר, יכול להיתפס כביקורת ושיפוט. מישהו יגיד לנו “זה לא רע בכלל” ואנו נשמע- “זה על הפנים”.

התודעה שלנו מספרת לנו את אותו הסיפור כל פעם מחדש. כמו סרט שמוקרן ב- Repeat תמידי. אני אוהבת לכנות את זה – “הסינמה סיטי” הפרטי של עצמנו. לכל אחד מאתנו יש סינמה סיטי כזה. כולנו נוהגים להיכנס לאותו אולם, לשבת באותו כיסא, לאכול את אותו פופקורן דביק ולצפות שוב באותו סרט שלא מגלה לנו שום דבר חדש.

טיפול, מגלה לנו את הסרט שלנו. מדיטציה חוקרת את המקרן עצמו. זה הבדל עדין, אך חשוב מאין כמותו. אנו חווים את חיינו כאילו היינו הסרט הזה של עצמנו ואנחנו לא שמים לב בכלל, שההקרנה התחילה. להיות במצב מדיטטיבי, זה בסופו של דבר לזהות שהמקרן עובד.

אז איך עושים את זה?

זה מוזר ועד בלתי אפשרי להסביר איך “עושים” מדיטציה. מדיטציה זה משהו שחווים, אבל אנסה לתאר במידת האפשר מה זה בכלל.
כשאני יושבת למדוט, אני למעשה, מפנה זמן ומקום שבו אני מתרגלת את תשומת הלב שלי. אני מתרגלת את היכולת לשים לב האם אני מחוברת למציאות או שאני שבויה חסרת אונים של העולם הדמיוני שלי. במילים אחרות, האם אני בסינמה סיטי או מחוץ לו.

אם כך, מה הוא הדבר שאני מנסה לשים לב אליו? אני שמה לב האם התודעה שלי מוסרת לי את המציאות עצמה או את הפרשנות אליה (הסרט). המדיטציה עוזרת לנו לשים לב שהמקרן הוא זה שמספר לי את הסיפור ולא המציאות עצמה. המדיטציה מסייעת לנו להתבונן במקרן עצמו. איך הוא עובד, מה המנגנון שלו, איך נוצרת האשליה ומה זה בכלל להקרין.

אז אני מתיישבת. לוקחת נשימה עמוקה ובאמצעות טכניקות שונות, אני מתחילה לשים לב לכל מה שקורה סביבי. רעשים, צלילים, נשימות, תחושות גוף, מחשבות. אני מתחילה לזהות מהי מחשבה, מהי האמת. אני מקשיבה לצלילים סביבי ומבלי לשים לב התודעה מתפזרת, תשומת הלב מתפוגגת והמקרן מתחיל לעבוד. הוא מקרין לי את הסרטים הקבועים שמשפיעים על הלך הרוח שלי ומבלי לשים לב, אני כבר לא נוכחת במציאות, אלא צופה בקשב רב לסרט שלי. אבל אז, נשמע צליל של דלת חורקת ואני מתעוררת, אני שמה לב שנכנסתי לסינמה סיטי. אני חוזרת לכאן ועכשיו, יוצאת מדלתות חדר הקולנוע.
ככל ששמתרגלים יותר, היכולת לחזור למציאות, הולכת ומתחזקת.

לעשות מדיטציה זה לא – “לא לחשוב”. זה לשים לב שאני חושב/ת. כך שאם מישהו אומר לי “זה לא רע בכלל”, אני אשים לב שהפרשנות שלי (“זה על הפנים”), היא רק הסרט שלי ולא האמת. ושהאמת היא שמישהו אמר לי עכשיו משהו “טוב”.

המציאות עצמה, היא לאין ערוך, “איכותית” הרבה יותר מהסרט המוקרן ולא משנה כמה פרסי אוסקר הוא קיבל.

יצירה 13

© Roie Kashi

נפרדות

כשאנחנו מתחילים להבין שהחוויה שלנו את המציאות תלויה באיכות הסרטים שלנו, אנחנו מתחילים לחשוד יותר ויותר בפרשנויות שלנו. לא תמיד ניתן לגלות מה היא ה”אמת”, אבל מספיק לדעת שזה כנראה לא מה שאנחנו חושבים.

ההבחנה הזו היא קריטית כשאנחנו מקבלים ביקורת. אם אני יודעת שכל מה שאני חווה, קשור ל”סינמה סיטי”  הפרטי שלי, אני יכולה גם לדעת שפרשנותם של אחרים אותי, לא בהכרח קשורה אלי. היא כנראה קשורה יותר לביוגרפיה הילדית שלהם. נוצרת נפרדות בריאה כשאני מבינה שהביקורת שאני חווה כאישית, היא לא אישית בכלל.
אם דבר שיצרתי, מעורר שאט נפש במישהו, זה לא כי היצירה שלי “לא טובה”, אלא שזה פגש את האדם השני, במקום כואב משל עצמו והוא מגיב אלי מתוכו.
ההבנה הזו, לא “פותרת” את הקושי בקבלת ביקורת, אבל היא שופכת אור חשוב על המנגנון שמאחוריו. כשאתם מבינים את זה, קל יותר להפסיק ולפקפק באיכות היצירה שלכם. יהיו אנשים שיאהבו את יצירתכם ויהיו כאלה שלא. זה לא אומר שום דבר על היצירה עצמה. היא תיגע במי שהיא אמורה לגעת. אדם מודע, מיומן מספיק לקחת את התגובה שלו ליצירתכם ולחקור מה הפעיל אותו שם. אדם שלא מודע, לא יעשה זאת וזה גם בסדר.

למדתי שאדם שנאמן לקולו ויוצר ממקום אמיתי ואותנטי, יהיה שנוי במחלוקת. אפשר לנסות ולענות על טעמם ודעתם של הכלל. אבל, זה לא באמת אפשרי והמאמץ הכרוך בכך מיותר במקרה הטוב והרסני בדרך כלל.

תרגול

על מנת שתוכלו להכיר את הביוגרפיה הילדית שלכם בכל הקשור לביטוי ויצירה, רקחתי עבורכם תרגיל קצר.
כמו תמיד, אני ממליצה לקחת לעצמכם קצת זמן, לשבת במקום שנעים לכם בו, להיות בשקט עם עצמכם ולקחת מספר נשימות עמוקות.
אתם מוזמנים לצלול פנימה ולהתבונן.

Untitled

לסיכום

החוויות שעברתי כיוצרת, הביאו אותי לעשות החלטה גורלית, כזו שתשפיע על כל מהלך חיי. החלטתי שאני לא “אתפס” יותר לא מוכנה / לא טובה / לא מקצועית ( אני יכולה להמשיך את הסופרלטיבים האלה עד אין קץ) אי פעם ויהי מה. ההחלטה הזו, הפכה אותי לתוקפת הראשית של עצמי. מאותו הרגע, לא קיבלתי ביקורת שהייתה גרועה יותר מזו שכבר נתתי לעצמי. הייתי “מוגנת” לכאורה מביקורות של אחרים, הצלחתי להפיק תוצאות מצוינות והייתי תלמידה, סטודנטית ומעצבת משובחת. יופי של אסטרטגיה לכאורה. אבל כזו עם מחיר כבד לצדה. היצירתיות החופשית והפראית שלי, ספגה מהלומה קשה, עד שלא יכלה לעוף יותר.

הפוסט הזה הוא תחילת מסע השיקום שלי. השלב הראשון , היה ללמוד מחדש איך זה מרגיש להיות במרחב חומל ועדין. בדיוק כמו ילד שלומד את צעדיו הראשונים, התחלתי גם אני ללמוד דרך חדשה להיות עם עצמי. דרך שלא עוברת דרך ביקורת ורמיסה עצמית, אלא מקום חדש של רכות ותוקף מלאים.

השלב השני היה להכיר את הילדה היצירתית והפגועה שבי. זו ששרדה מפגשים לא פשוטים של ביקורת מבזה ופחד. למדתי להכיר אותה, להביט בה, להיות איתה ולתת לה את כל התוקף שהיא צריכה. לאט לאט, היא למדה לבטוח ולהאמין שזה בטוח עבורה לתת דרור למי שהיא, כפי שהיא.

לקחתי אתכם גם דרך האומנות העדינה של תשומת לב וערות. באמצעותה , יכולתי לשים לב מתי הילדה המפוחדת מתעוררת ומעירה את התוקפת הראשית יחד איתה. האומנות הזו היא חשובה מעין כמוה, ואין לי מספיק מילים כדי לבטא כמה שקט נפשי וחדות היא מוסיפה לחיי.

אני מזמינה אתכם להכיר מקרוב את מי שאתם כיוצרים. מי מתיישב/ת ליצור? האם הילד הפנימי מתיישב איתכם. מה הוא אומר? ממה שהוא מפחד? מה הוא צריך? אני מאמינה שאת האומנות העדינה של היצירה, חשוב לעשות ממקום עדין וחומל.

יצירה יכולה להיות נהדרת, מלאת עומק ויופי. זו תוצאה נפלאה. אבל אותי מעניינת הדרך אליה. עבורי, זה לא מספיק להיות יצירתית ולהביא לעולם יצירות נפלאות. לי חשוב, כמעט באותה המידה, ליצור מבלי “להפסיד” אותי על הדרך. ליצור ממקום שמיטיב איתי, שהולך עם מה שאני צריכה. יצירה ממקום שקט ומכבד ולא ממקום מבקר, שמביא אותי אל הקצה ומנפיק יצירתיות עם מאמץ רב.

אז צאו לעולם, הביאו אתכם במלוא תפארתכם. עשו זאת תוך כדי כבוד וחמלה למי שאתם- יוצרים נפלאים, מלאי רגישות ויופי.

יצירה נעימה

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

 

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

19 תגובות

גיל מרץ 15, 2016 4:45 pm

כרינה יקרה. אני מרגישה כאילו פשוט המשכנו את השיחה שלנו בפוסט הזה… שומעת אותך מדברת את הדברים היפים שכתבת פה.
נתת לי הרבה חומר למחשבה (כרגיל) והמון נקודות חיבור – על הפחדים, על היצירתיות, על רגעי הזהב האלו שבו את נדרשת לדייק מבלי השיפוטיות. וכמה שהם נדירים ויקרים.
תודה על הפוסט הנהדר והמקיף הזה. מחכה לחלק השלישי של הטרילוגיה <3

תגובה
carina מרץ 16, 2016 12:00 pm

את יודעת מה אני הכי אוהבת במילים שלך? שאת שומעת אותי מדברת כשאת קוראת אותי. זה אומר שהכוונה שלי מתקיימת במציאות.
רגעי הזהב האלה, הם באמת קסומים וכדי לתת לקסם הזה להתרחש, אנחנו צריכים בעיקר לזוז הצידה יחד עם כל הביקורת שלנו ולתת למשהו שגדול מאיתנו להתרחש. זה בדיוק הדבר שעליו ארחיב בחלק האחרון של הטרילוגיה. שמחה שאהבת ושזה נגע בך.

תגובה
יונית מרץ 15, 2016 8:58 pm

כרינה, התחברתי. אני בעיצומו של ׳דרך האמן׳ ומנסה לתת לילדה הפנימית שלי דרור. אני במאבק פנימי עיקש. אבל אני בדרך. תודה לך.

תגובה
carina מרץ 16, 2016 12:40 pm

דרך האומן זה ספר נהדר. ג’וליה קאמרון היא ללא ספק אחת המורות החשובות בחיי.
על מה המאבק יונית? במה את נאבקת בעצם?

תגובה
עינת מרץ 15, 2016 10:30 pm

כרינה הנפלאה והאהובה,
בפוסט הקודם נשארתי ככה קצת פעורת פה, עם הרבה שאלות, זקוקה לתשובות, והנה באת עם הפרק הזה ובו המון מענה ולגמרי העברת אותנו מהמקום הלא פתור, הקונפליקטי, החסר אונים והמשותק למקום שיש בו זרימה ותהליך (ממש שומעת את גלגלי עגלת העץ מלאת המשא, על מדרכת אבן ישנה, מתחילים ככה לנוע, להכנס לעשיה, ולאיזושהי אינרציה).
קראתי בשקיקה, הפוסט מרתק. מרגישה כמה הנושא חי ופועם בנשמתך, וברור שגם בנשמתי.
גוזרת ושומרת את המילים הללו:
לי חשוב, כמעט באותה המידה, ליצור מבלי “להפסיד” אותי על הדרך. ליצור ממקום שמיטיב איתי, שהולך עם מה שאני צריכה. יצירה ממקום שקט ומכבד ולא ממקום מבקר……
מחכה לפרק 3! ♥

תגובה
carina מרץ 16, 2016 12:35 pm

עינת יקרה, הבנת היטב את הדרך שבה החלטתי לבנות את הטרילוגיה. זה לא היה פשוט. היה לי המון חומר ולקח לי הרבה זמן להבין איך לבנות אותו. החלק הראשון הוא אכן נקודת ההתחלה- המקום הפצוע, חסר האונים שמבקש מענה לקושי. בחלק השני, אני מביאה את הדברים שלמדתי בשנים ארוכות של עבודה אישית ומחקר וזה לוקח זמן. הדימוי שלך של עגלת העץ- אני רוצה למצוא מאיירת שתאייר לי את זה ולשים את זה מול עיני. זה כל כך מדוייק. בתהליך של ריפוי, לפעמים יכולים לעבור חודשים עד שרואים פירות לעבודה וזו אכן התנועה הזו שתיארת בצורה יפה כל כך.
אני חושבת שחיים מתוך מקום מיטיב ומכבד, הם החיים היחידים שראוי לחיות ואת הפירות של זה אפשר לראות בהכל, בין השאר גם ביצירה שלנו. ואת, אהובה, את אחת היוצרות היותר מבורכות שפגשתי בחיי.
תודה על המילים שלך. הן מהדהדות בתוכי ואומרות לי שאני בדרך הנכונה. אוהבת (רציתי לשים את הלב הזה ששמת גם את, אבל אין לי מושג איף עושים את זה )

תגובה
עינת מרץ 16, 2016 1:41 pm

חזרתי לקרוא את התגובות, נפעמת מהתגובות שכתבת כאן לקוראות שלך.
הבלוג שלך הוא כמו תחנת תדלוק, מקום למלא את בלוני החמצן. מקום לעצור לרגע, להביט פנימה ולנשום.
שלא יגמר לעולם!
♥ (מעתיקה מלמעלה ומדביקה לכאן. ששש. סוד מקצועי)

תגובה
Ifat מרץ 15, 2016 11:06 pm

מעניין, מרתק, נפלא, מעורר, נוגע, מחזק, תומך, כל זה ועוד עלה בי למקרא הפוסט שלך. הכתיבה שלך נגעה בי במקומות עמוקים, הדהדה והשאירה רישום עדין, כמה הירהורים ועבודה עם עצמי לעצמי. מאד מתחברת לחמלה. תודה.
אצלי הזמן שבו עולים רעיונות טובים, או שמגיעות תובנות, או סתם שדברים מסתדרים במחשבה, זה זמן רחיצת הכלים. המים זורמים, העיניים בוהות בחלון, הידים עובדות בלי מחשבה חוזרות שוב ושוב על אותה תנועה ואני פנויה לקלוט. אני קוראת לזה המדיטציה שלי.

תגובה
carina מרץ 16, 2016 12:29 pm

יפעת יקרה, תגובות כמו שלך הם הדלק של הכתיבה שלי. כשאני כותבת, אני חושבת על כל האנשים שאולי מבינים את מה שאני חוקרת ושיקבלו את הכי הרבה ערך מהדברים שלמדתי. אז ראשית, המון תודה על המילים החמות שלך. זה מעניין מה שכתבת על הכלים. לי זה קורה הרבה כשאני מתקלחת. כנראה שלמים זורמים יש השפעה מכרעת ולא משנה באיזה הקשר הם זורמים.. 🙂 אני מסכימה איתך אגב, רחיצת כלים, היא פעילות מדיטטיבית לכל דבר.

תגובה
שירה מרץ 17, 2016 8:15 pm

כרינה,רקחת שיקוי קסמים. הצלחת להעלות על הכתב את התהליך העדין של הטיפול שאני חווה בעצמי כבר שנים ומלווה בו גם אחרים. הצלחת להסביר במילים את תהליך הנפש העדין את המפגש עם הילד, עם החלטות הילדות ההשרדותיות, ורפוי של אותן טראומות ילדות, מתוך מפגש חומל ומיטיב. יש לך יכולת מופלאה לתת כזה ערך, ללמד, לתת כלים מתוך מקום כל כך אישי ונוגע.
נגעת בי ורגשת אותי. חיבוק גדול. שירה

תגובה
carina מרץ 26, 2016 8:35 pm

שירה אהובה, הממשק הזה בין יצירתיות וריפוי מרגש אותי. כמאמנת, את מבינה בדיוק כמוני, עד כמה מרגש הוא המפגש הזה במרחב הטיפולי וכמה ריפוי זך מתקיים בתוכו.
המרחב הזה מרגש אותי כל פעם מחדש כם כמאמנת וגם כמתאמנת בעצמי. חשבתי שראוי להביא את זה לעולם.
תודה רבה על המילים שלך. את מחזקת אותי כל פעם מחדש. אוהבת אותך מאוד <3

תגובה
נויה קומיסר מרץ 17, 2016 10:42 pm

זו תגובה לאתר המחודש וכול כך נעים לכתוב ולהגיב על הרקע הכחול שמים שעיצבת. קראתי בהנאה איטית . לא רציתי שהפוסט יסתיים. התחברתי..נזכרתי..הזדהיתי..נגעה בי במיוחד התובנה עד כמה חשובה הדרך. הרי בסופו של יום מטרות תמיד קיימות ויהיו . ללא מתן תשומת לב לדרך, גם המשמעות של המטרות ( הושגו/לא הושגו) ממילא תתאייד.מחכה להמשיך ולקרוא אותך. את יוצרת אמיתית .השילוב שאת יוצרת, בין יצירה ומציאות מחזק אצלי את המוטיבציה ליישם את התובנות שאת מעלה ולהכניס שינוי בצעדים קטנים .

תגובה
carina מרץ 26, 2016 8:41 pm

נויה אהובה, אני כל כך שמחה לקרוא שלקחת את התובנה על הדרך. זו התובנה הכי הכי חשובה לטעמי. אנחנו חיים בעידן כל כך הישגי, ששם דגש על מרות ויעדים כאיול היינו משולים לרובוטים… אבל אנחנו יצורים אנושיים מופלאים מלאים ברגש וחוכמה. אם אנו היוצרים, הרי שאנו המשאב הכי גדול של עצמנו ועלינו לטפל בנו בעדינות וברכות. אין לי ספק שטיפול כזה, יצור יצירות מופלאות ויקיים יוצרים אוהבים וחומלים.

תגובה
תמר מרץ 26, 2016 3:50 pm

כרינההההההה אני מודה שלקח לי לקרוא את הפוסט במלואו ולהבין אותו בערך שבוע (המוח לא בשיאו) אבל הבאת פה וואחד פוסט. עד גיל 4 אני לא דיברתי בערך. ברור שדיברתי, אבל לא ליד אנשים אחרים חוץ ממשפחתי. כי כל פעם שהייתי מוציאה קול אחותי ובנות דודות שלי, ודודות שלי היו צוחקים עלי שיש לי קול מצחיק (כמובן מתוך חמידות אבל אז לא הבנתי את זה)…. וגם אחרי גיל 4 הייתי סופר ביישנית ודבוקה לאמא מתי שרק יכולתי. זה כנראה בא לידי ביטוי בעוד הרבה תחומים בחיי עד שבצבע בערך הכל נפתח לי… מעניין לחקור את זה איך זה בא לידי ביטוי ביצירתיות שלי כי זה משהו שאני מתעסקת בו רק בשנים האחרונות (בתור מקצוע). לגבי הטיפול- לקח לי חמש שנים בערך ללמוד איך להתייחס לביקורת של אחרים ולדעת שלאדם האחר יש סינמה סיטי משל עצמו ושזה כנראה לא קשור אלי. באמת בזכות טיפול יש לי שקט בראש.
ריתקת כרגיל.

תגובה
carina מרץ 26, 2016 8:37 pm

תמרולה, יש משהו משותף לכל מי שהולך ללמוד עיצוב. זו תיאוריה שלי ואין לי דרך להוכיח את זה, אבל אנשים שמתחברים למרחבים, צורות וצבעים, הם אנשים שלא מצאו את עצמם בביטוי “רגיל” של השפה ולכן מחפשים לבטא את עצמם דרך ערוצים אחרים. רבים ממהאדריכלים שהכרתי, היו גרועים מאוד בלימודים “עיוניים” והיצירה דרך העיצוב, נתנה להם דרור לבטא את עצמם. זה אולי יתן לך איזה שהוא רמז לאופן שבו מצאת את היעוד שלך.
אני אוהבת את הקול שלך, יש בך משהו מבוייש קצת עד היום ואני מוצאת את זה מלא בקסם.

וכן, לכל אחד יש את הסינמה סיטי הפרטי של עצמו. כשאנחנו לומדים להכיר את שלנו, אנחנו יכולים להיות חומלים גם כלפי אלה של אחרים.
שמחה שאהבת והתחברת למה שכתבתי <3

תגובה
סיכום כנס בלוגריות - חלק ב - הבלוגריסטית יולי 12, 2016 12:00 am

[…] החל בחלקו הראשון – שחושף את הפרדוקס היצירתי, דרך חלקו השני – שמסביר על התנאים להיווצרות מרחב יצירתי, ולבסוף […]

תגובה
סיכום כנס בלוגריות חלק א - הבלוגריסטית יולי 12, 2016 12:16 am

[…] הזאת אפשר ללקט מתוך טרילוגיה של פוסטים שכרינה פירסמה בבלוג שלה (עד היום רק שניים מתוך השלושה פורסמו). תודה […]

תגובה
סיכום כנס בלוגריות - חלק ב - יונית צוק אפריל 16, 2018 11:56 am

[…] החל בחלקו הראשון – שחושף את הפרדוקס היצירתי, דרך חלקו השני – שמסביר על התנאים להיווצרות מרחב יצירתי, ולבסוף […]

תגובה
סיכום כנס בלוגריות חלק א - יונית צוק אפריל 16, 2018 11:58 am

[…] הזאת אפשר ללקט מתוך טרילוגיה של פוסטים שכרינה פירסמה בבלוג שלה (עד היום רק שניים מתוך השלושה פורסמו). תודה […]

תגובה

השאר תגובה