חומרים של החיים

יוון

אוקטובר 22, 2015 16 תגובות
 וידוי # 1

אני לא מצליחה לכתוב.
יותר מדוייק, לא ממש בא לי.
התסמינים הראשונים הופיעו לפני 3 חודשים בערך.
שמתי לב שאני נמנעת מלשבת ולכתוב.
זה לא שאין לי על מה לכתוב. או הו כמה שיש לי. אבל ה"טוכעס" לא מתיישב. ואם הוא כבר מתיישב, אז הכתיבה יוצאת קשה, במאמץ.
זה מוזר לי, אך פעם לא קרה שכתיבה הייתה מאמץ עבורי.
אני מכירה את המאמץ הזה, מכירה אותו היטב. מזמנים אחרים, מהאוניברסיטה. מפרוייקטים בשיעורי הסטודיו באדריכלות ועיצוב פנים. לילות לבנים של שרטוטים ומודלים. מנפיקה יצירתיות כאן ועכשיו בין אם יש מוזה, אין מוזה, בא לי, לא בא לי. זה לא משנה. מחר יש הגשה אז יוצרים. פאסט פוד של יצירתיות.
אני נזכרת בלילות האלה ועולה בי מועקה. אני לא רוצה לזהם את מימיי היצירתיות שלי. לא בכתיבה. לא ולא.

אני יושבת עם עצמי לשיחה:
– אז מה העניינים כרינה?
– בסדר
– מה עובר עליך?
– לא יודעת
– את לא חייבת, את יודעת…
– אני יודעת

אני מאמנת, הקשבה ושאילת שאלות הן המומחיות שלי. והנה, לא משנה מה שאלתי את עצמי ואיך שלא סובבתי את זה, לא הצלחתי להגיע לתשובה.
החלטתי להניח לזה. סמכתי עלי שהתשובה תעלה. לא בכוח. רק לא בכוח. התחייבתי בפני עצמי כבר די מזמן, שאני לא עושה שום דבר בניגוד לרצוני החופשי. זה לא שווה את זה. מניסיון.

 

אז יצאתי לחופש.
אני, המאמנת, הבלוגרית, המעצבת. כולנו יצאנו יחד לחופש, יחד עם האיש שלי דרור.
כמדי שנה, נסענו ליוון – הבית שלנו למספר ימים כל קיץ.
אנחנו תמיד נוסעים לפארוס, שהפך להיות האי האהוב עלינו. השנה, החלטנו להכיר גם את סנטוריני. אז התחלנו בה, המשכנו לפארוס וסיימנו ביומיים מטורפים באתונה.

לפני שנסענו, הבטחתי לעצמי שאני מוציאה לחופשה גם את המוח שלי, זה שמחפש להבין כל דבר, לפרק כל מושג לפירורים קטנים של מהות ותכלית. "פשוט תהני ממה שיש, אל תנתחי כלום" אמרתי ביני לביני והנהנתי בהתלהבות.

זה החזיק יופי כמה ימים. אבל אז הגיע הרגע הזה. אני אף פעם לא יודעת מתי הוא יופיע ואיפה אהיה. אבל הוא תמיד מגיע. רגע של נשימה עמוקה עמוקה. כזאת שמביאה חמצן לפינות הכי עמוקות ונסתרות של גופי ונפשי. נשימה שיש בה שקט, השלמה והתמזגות עם כל מה שיש באותו רגע.

 

רכיבה של אחר הצהריים לצד שדה שיבולים בפארוס

מכירים את זה שמשהו קורה לכם הרבה פעמים ואז מתישהו אתם מבינים שזה משהו קבוע ושרק עכשיו שמתם לב שזה קורה כל הזמן? כך קרה לי על החוף בקאמארי סנטוריני. הנשימה הזו הגיעה אלי. לא מתוכננת, ספונטנית לחלוטין ופתאום הבנתי שזו הנשימה שלה אני מצפה ושהיא קורית לי מדי קיץ ותמיד ביוון.

מה יש ביוון הזאת שמצליח להפיק לי את הטוב הזה כל פעם?!
"אל תנתחי" אני מזכירה לעצמי. "פשוט תהני ממנה"
"טוב בסדר בסדר. אני מניחה לזה. אבל רק עכשיו בחופשה. כשאגיע הביתה, אני חייבת להבין מה זה ואיך אני מצליחה להנגיש לי את זה גם בבית". הגעתי להסכמה ביני וביני והמשכתי לבהות.

הרושם שהשאירה בי הנשימה ההיא, נותר בי לאורך כל החופשה. מבלי לשים לב נטמעתי בהוויה היוונית הטיפוסית ונהניתי מכל מה שהיא יודעת להציע.
בפוסט הזה, אנסה לפענח, מה גלום בו בקסם היווני וכיצד ניתן להביא אותו לחיים "הרגילים".

כחול

אויה, סנטוריני
חוף קאמארי, סנטוריני
פירה, סנטוריני

לא משנה איפה תעמדו ולאן שלא תסתכלו, תראו את הכחול הזה. כחול אינדיגו עמוק של הים האגאי. זה לא כחול בהיר, זה לא טורקיז. זה כחול עמוק יווני. כחול זה הצבע שלי. ביוון, אני מביטה בו, צוללת לתוכו, מתמסרת ליופיו ולמגע שלו, עד שנדמה שהוא חלק ממני.
יש את הרגע הזה שבו מגיעים לים והעיניים פוגשות את הכחול הזה של המים. זה רגע כזה. רגע שבו הכל נשכח. רגע של נוכחות טהורה. ביוון יש עשרות, מאות, אלפי רגעים כאלה שמתאספים לזרם קבוע ושקט של צלילות הדעת.

אני מאמינה גדולה בצבעים ובהשפעה הרוחנית והנפשית שלהם. יש הרבה תאוריות ופילוסופיות על מה הוא כחול אינדיגו. אני מניחה לכל התיאוריות. כל מה שאני יודעת זה שכשאני בנוכחות הצבע הזה, אני מרגישה בבית.
זו הזדמנות מצוינת לספר לכם שיש לי חשבון פינטרסט. אפילו נזכרתי, שלפני הרבה מאוד זמן, פתחתי בו לוח שנקרא Indigo, וששכחתי ממנו לחלוטין. ההשראה החדשה מיוון, החזירה אותי ללוח הזה ואני מזמינה אתכם להיכנס אליו ולהיטען מכל הכחול הזה
https://www.pinterest.com/carinaweber/indigo/

 

פשוט

שנים שאני מנסה לחקור את ה- ד.נ.א של יוון. את המרכיב הזה ב-ד.נ.א לקח לי הכי הרבה זמן להבין. אולי כי הוא כזה פשוט. יש משהו ביוון שמביא את הדברים במהותם הנקיה. ואתם כבר קצת מכירים אותי, זה הקיק שלי- להגיע למהות של המהות של הדברים.

אז ביוון, הכחול הוא כחול כמו שאמרנו, האדום של העגבניה הוא אדום עז, אמיתי, כזה שמביט לך ישר בעיניים ובועט לך בבלוטות הטעם. הבתים לבנים, עם מסגרות כחולות שמדגישות את הפתחים, בלי יותר מדי פיתוחים או אורנמנטים מסובכים. נראה שהכל מגיע מאיזה רצון נסתר, לתת במה לטבע, בפשטותו הפראית. הדגים מוגשים עם קצת שמן זית וזהו, בלי רטבים מסובכים, כך שתרגישו את הטעם האמיתי והפשוט שלהם. ביוון, כך נראה, What you see is what you get.

אני כמהה לפשטות הזאת. למהות הגולמית שחפה מכל מסיכות או שכבות מיותרים. כמי שתמיד מחפשת אחר הדברים הטהורים שמהם עשויים החיים, יוון מגישה לי את זה ישר ולעניין ואני מתמוגגת.

נאוסה, פארוס

 

סרדינים במסעדת To Thalami, אמבלס, פארוס

בודהיזם ים תיכוני

"הכל מים" תבע הפילוסוף תאלס (אולי הפילוסוף הראשון המוכר בתרבות המערבית). אני אוהבת את המשפט הקצר והפשוט הזה. יש שרואים בו את הרעיון שהכל משתנה ואין שום דבר שהוא יציב. יש בו רמז למונותאיזם. המשפט מציע שהכל הוא למעשה דבר אחד, יסוד אחד, מקור אחד ויחיד. כל התופעות בעולם, נתפסות על ידי החושים שלנו, אך אין לבלבל בין הדברים לבין התודעה שלנו. היא שקובעת, מבינה, חווה את הדברים ועל כן היא הכל.

הרבה לפני שהתחלתי ללמוד על בודהיזם, הכרתי את הפילוסופים היוונים. הם היו הסיבה שבגינה התאהבתי בפילוסופיה. כשהייתי בת 8, אמי קנתה לי את הספר "מיתולוגיה יוונית" וקראתי אותו בשקיקה עשרות פעמים. אהבתי לצלול לסיפורים המופלאים על פוסידון וזאוס ומדוזה. הסיפורים הללו, הניחו את הקרקע לאהבתי לפילוסופיה ולספרי הפנטזיה של טולקין בשלב מאוחר יותר בחיי.

כשנחשפתי לכתבים הבודהיסטים, לא יכולתי שלא לראות את הקשר בין הגותם של הפילוסופים היוונים לבין הרעיונות הבודהיסטים (באופן מדהים, הם פעלו בערך באותו זמן- המאה החמישית לפני הספירה).
אני אוהבת את החיפוש של היוונים אחר שוויון, מוסר וצדק. הם הניחו את אבני היסוד של הדמוקרטיה, המתמטיקה, האסטרונומיה. אני מאמינה שכמו הבודהיסטים, החיפוש שלהם נבע מתוך רצון לשקט וסוף לסבל. מאז, כל קיץ, אני מבינה יותר ויותר שיוון היא למעשה מעוז בודהיסטי לכל דבר והיא לא אי שם במזרח הרחוק, אלא ממש כאן באגן הים התיכון.

לא הפתיע אותי אם כן, למצוא מרכז של סדנאות מדיטציה, יוגה והתפתחות אישית שנקרא מרכז טאו'ס בפארוס. מרכז טאו הוקם בשנת 2001 על יד ישראלים והוא אחד המרכזים הגדולים והחשובים באירופה. יש בו סדנאות קבועות של יוגה ומדיטציה וסדנאות מתחלפות עם מיטב המורים מכל העולם. בכל שנה, עם הגיעי לפארוס, אני דואגת להגיע למרכז, להשתתף בפעילויות שלו ולהנות מהאווירה המיוחדת בו.

זו גם ההזדמנות שלי לספר לכם שבכוונתי להעביר שם סדנה בעתיד. פרטים בהמשך…

 


אני והרוח

ווידוי # 2

לקח לי זמן להחליט שזה בסדר לכתוב על זה. ביננו- רוח? האם זה נושא שראוי לכתוב עליו? וגם איך אתחיל לתאר מה קורה לי שאני מרגישה את הרוח על הפנים שלי, כשהיא מלטפת את העור, מרקידה לי את השיער, עוטפת אותי מכל עבר, לוקחת ממני כל צער או כאב מיותרים ומביאה איתה שקט ונחמה אל תוך תוכי.

אני אוהבת את הקלילות שבה, את התנועה הרכה, את ההבטחה שהיא תישא אותי מפה לכל מקום שרק ארצה. אני אוהבת לחוש בה כשאני עומדת על הדק של המעבורת, כשהחלון פתוח באוטו, כשאני יוצאת אל מרפסת החדר באמצע הלילה או בשיטוט אגבי ליד המים.

קשה לי להודות בזה, אבל אני הולכת לכתוב את זה וזהו. אם תשאלו אותי מה הייתה משאת נפשי מאז שאני זוכרת את עצמי, התשובה היא – לעוף. אולי אכתוב על כך פעם בפוסט נפרד, אבל כל פעם שאני חושבת על האפשרות הדמיונית הזאת, אני רועדת מהתרגשות. אז אני עדיין לא מצליחה לעוף, אבל הבריזות של יוון, זה הדבר הכי קרוב לזה. ואני מתמסרת אליהן כל פעם מחדש.

 

האומנות של לא לעשות כלום
 

ווידוי # 3

לפעמים אני אוהבת לעשות לא כלום. כן, אני אוהבת להתבטל. זהו. אמרתי את זה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת לחלום בהקיץ, להפליג בדמיון, לבהות. תמיד אהבתי ותמיד התביישתי בזה. למעשה עד לפני כמה שנים, דאגתי להיות עסוקה, יעילה וקפדנית ככל הניתן ושמתי את אהבתי לכלום בצד.

היום, אני כבר לא מתביישת. להיפך. אני רואה ביכולת הזאת, סימן לשפיות נפשית. היכולת להנות מכלום מרמזת על כך שאני יכולה להיות עם עצמי, עם כל הפחדים, הדאגות והכעסים שלי ושאני לא צריכה הסחות דעת קבועות כדי להימנע מהם. היוונים ולמעשה כל אנשי אגן הים התיכון, שכללו את האומנות המתוקה הזאת של לא לעשות כלום. כמעט בכל ארצות אגן הים התיכון יש סייסטה קבועה בשעות הצהריים. בכל פינת רחוב, אפשר לראות אנשים שיושבים על מפתן דלתם, נחים על שרפרף קטן ומסתכלים על העוברים והשבים. לידם, ילדים שמשחקים משחקי אבנים או אנשים שהולכים להם בשקט ובשלווה. il dolce far niente קוראים לזה האיטלקים- המתיקות של לא לעשות כלום.

וכך, כשאני ביוון, אני ישנה כל יום שנ"צ מתוק ונפלא, אני יושבת על קו המים, או בקפה המקומי ופשוט בוהה. אפילו ספר אני לא צריכה. אני לא צריכה כלום. ואיזה כיף זה להיות בלי "צַרִיכִים".
ביוון, אני זוכה להנות מהתשוקה האסורה הזאת ועוד ברישיון מלא וחוקי. מתי בפעם האחרונה הייתם בנוכחות מלאה כזו, בלי צורך ו/או רצון לעשות משהו?

לסיכום

עם הטעם הזה, חזרתי לארץ. אבל אז, זה התחיל. הקול המנדנד הזה: "תכתבי פוסט כבר. לא כתבת מלא זמן!" ואני שמעתי את הצריך הזה והתחלחלתי. בהתחלה עוד עשיתי איתו משא ומתן. אמרתי לו, אני אכתוב פוסט זריז כזה על יוון, עם תמונות והמלצות וזהו…
כפי שאתם כבר בוודאי מבינים, זה לא עבד. כתיבת הפוסט הזה ארכה כמעט חודשיים ובלי לשים לב, הוא הפך להיות מעין תעודת זהות שלי. בזכות יוון, אני חושפת צדדים נסתרים ומבוישים שלי שרואים אור לראשונה.

אני מחליטה לשתף את זה, כי בא לי להדביק אתכם בפשטות, בשקט, בניקיון האלה. אני מאמינה שכולנו זקוקים להם. יוון מלמדת אותי איך ניתן להשיג אותם. לא צריך הרבה.
אני מתחילה לברר עם עצמי, כיצד אוכל להביא את יוון לחיי היומיום שלי?
איך אוכל למצוא דרך לעשות את הדברים פשוטים יותר, להקפיד להיות אמיתית עם עצמי ועם אחרים? איך לדעת לעשות הפסקות יזומות בזמן- ליצור קוביות קבועות בלו"ז שמוקדשות לכלום, פשוט כלום. ללכת יותר לים. לאכול אוכל פשוט ומזין. לעוף? טוב, לזה עוד לא מצאתי פתרון ממשי, אבל יש חיקויים לא רעים כמו לנסוע עם חלונות פתוחים ומוזיקה משובחת ברקע…
אבל הכי הכי הכי, להשאיר את כל ה- צַרִיכִים בצד. לכתוב כי אני רוצה ורק כשזה ממש בוער לי, לא כי צריך.
אז, זו גם הזדמנות לומר סליחה שלא כתבתי מזמן, אבל זה מסיבות טובות. אם אני כותבת על חמלה ועדות מיטיבה, אני לא יכולה שלא להדגים את זה בחיי האמיתים. הפוסט הזה, נכתב בטיפין טיפין ורק כשהיה לי חשק אמיתי. בלי טיפת מאמץ ובעיקר לא בכוח.

לסיכום

יוון איתי ובנפשי כל הזמן. מזכירה לי את מה שחשוב לי באמת – פשטות, אמת ושקט.
חשבו על מקום שאתם אוהבים במיוחד. נסו להבין מה ה-ד.נ.א שלו ותגלו מה הד.נ.א שלכם. כל מקום שמעורר בנו השראה, יש בו חלק ממי שאנחנו. בעיני, לטייל בעולם, זו עוד דרך להכיר יותר מי אנחנו באמת.

ואם כבר לטייל בעולם, אני רוצה לשתף אתכם בשני בלוגים נפלאים שעוסקים בתשוקת הנסיעות והגילויים:

הראשון הוא פרנקופילים אנונימיים של צבי חזנוב. מדובר בבלוג יוצא דופן שכל כולו תשוקה ואהבה לפריז ולתרבות צרפת. אי אפשר שלא להידבק באהבה של צבי לצרפת. אני יודעת את זה משיחות רבות שקיימנו, אבל זה ניכר גם מכל מילה וצילום בבלוג. מכיוון שצבי הוא מומחה אמיתי, הוא מוציא גם טיולי בוטיק עם התמחויות מיוחדות ובנושאים שונים ומגוונים לפריז. הבלוג הזה הוא תאווה אמיתית לכל פרנקופיל בפוטנציה.

הבלוג השני הוא רואה עולם של מיכל בן ארי מנור. מיכל היא "מלקטת מקומות וחוויות". איזה משפט נפלא והוא מתאר את האשה המופלאה הזאת בצורה נאמנה כל כך. מיכל פתחה את הבלוג שלה "מתוך מטרה לזכור את הרגעים, קטנים כגדולים, של הטיולים שלי" ועל הדרך יצא לה אחד מהבלוגים היותר מרשימים בסביבה. יש שם המלצות שאין בשום מקום אחר ומיכל מלקטת אותם בצורה ייחודית במיוחד. את המומחיות של מיכל, היא אוהבת גם להעביר הלאה בסדנאות שלה ליומני מסע דיגיטליים. הבלוג הזה הוא דוגמא ומופת לתשוקה למסעות וגילויים.מאחלת לכם להעיף את כל ה"צַרִיכִים" בחייכם, לאמץ את הד.נ.א של יוון לחיקכם ולשמוע כמה שיותר את xaris alexiou שהיא זמרת דגולה שאני מאוד אוהבת.
יאסו עליכם חברים.

 

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

[mc4wp_form id="557"]

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

16 תגובות

לירון חרט אוקטובר 22, 2015 11:04 am

שמחה שכתבת את הפוסט הזה. קודם כל כי עכשיו אני בטוחה שיוון היא היעד הבא.
ושנית, הצלחת להעביר כאן רוגע, התבוננות פנימית וכנות עם הרבה ניקיון ומשב רוח שעושה נעים 🙂

תגובה
carina אוקטובר 23, 2015 4:18 pm

לירון, יוון תתאים לך בול! אני בשבילך כדי לתאם לך מסלול…. תודה על המילים שלך 🙂

תגובה
אנונימי אוקטובר 22, 2015 12:36 pm

כרינה יאסו עלייך יקרה שלי…
בעיני מכל הלב הכי כנה בעולם…הפוסט היפה ביותר שלך. ולא, שיוון לא תבלבל כאן את כולם. הנושא של הפוסט רציני מאוד.
רובנו לא טורחים לעשות לעצמנו. נקודה. השאלה מה אני צריך עבורי שיעשה לי טוב בחיים האלה… ובכלל… בדרך כלל מסתיימת בדברים שהם לא התשובה הנכונה למה שבאמת בנאדם זקוק לו בחייו.
הים הכחול, המים, הרוח, האנשים, האוכל והשיר הנפלא בסוף הם רק מטאפורה נפלאה למה שניסית להביע כל כך יפה והצלחת ביג טיים.
פשטות חיינו. הבייסייק. אם נדע להתחיל ממנו ולהנות ממנו הכל יראה אחרת וירגיש לנו אחרת. קל בתאוריה אך לפעמים כל כך קשה בחיים עצמם…הלוואי ונרשה לעצמנו יותר "כלום" ….
לחיים אהובתי. פוסט נהדר.
תמרי

תגובה
carina אוקטובר 23, 2015 4:06 pm

תמרי אהובתי, איזה שלי כיף שקלטת בצורה מדויקת כל כך את המסר שלי וידעת לראות את הכוונה שלי בין צילום לתיאור ולשיר.
אני אכן מבקשת לחוות את החיים באופן פשוט יותר. יוון היא השראה, דרך חיים ואני מנסה להיות יווניה גם בחיי כאן.
את כותבת "הלוואי ונרשה לעצמנו". נכון שזה מדהים שאנחנו צריכים להרשות לעצמנו? האם אנחנו הורים לעצמנו הסוררים שאנחנו צריכים לתת לנו רשות למשהו?! לכאן נכנסת החמלה והעדינות והרכות שנדרשים לנו כלפי עצמנו וכלפי כולם.

תגובה
Ayelet Shiri אוקטובר 22, 2015 3:35 pm

בודהיזם ים תיכוני…. היש הגדרה מושלמת מזה ליוון? פוסט נהדר, על הלא כלום של הבהייה ועל הכל. אני כל כך שמחה שקיבלת את כל אלו ביוון. גם אני מכורה לה, שומקום בעולם לא עושה לי את זה כמוה. ואני מסכימה איתך שיוון מלמדת אותנו לאהוב את השקט, את המעט. כי שם באמת רואים כמה המעט זה המון. אני מאחלת לך שתוכלי להגיע אל המקום היווני הזה שבתוכך, בכל פעם שיבוא האי שקט….

תגובה
carina אוקטובר 23, 2015 4:19 pm

איילת, אני לגמרי רואה אותך שם ביוון כשהפוני מתבדר לו ברוח ונכנס לך לעיניים….
אני באמת משתדלת להגיע לשם לפחות פעם בשנה, אבל זו לא חוכמה. השאלה היא איך אני מתיוונת בחיי היומיום שלי….
ומה זה הלוגו המושלם הזה שלך?!

תגובה
Noya Komissar אוקטובר 24, 2015 1:27 pm

כרינה פוסט מעולה. כחובבת מושבעת של צבעים התאהבתי בכחול האינדיגו שלך.כבר יצא לשתינו לומר האחת לשנייה עד כמה מהותי , אותנטי ומשמעותי הוא What you see is what you get שמופיע בפוסט שלך בצורה כול כך מחבקת ומעוררת השראה." הכול מים" , מישתנה ואינו יציב. אחחח, איזו שקיפות ודיוק רעיוני. אהבתי.בקיצור, ליוון אני כבר רושמת לעצמי למצוא את הזמן ולנסוע ובינתיים יכולה לבקשך לצרף אותי לקדימון שלך , אם יהיה, לסדנא שאת מתכננת במרכז טא'וס ? אני כבר מזמינה מקום .

תגובה
carina אוקטובר 27, 2015 6:22 am

נויה אהובה, אין לי עדיין קדימון. ברגע שיהיה, את הראשונה לדעת. מבטיחה.
שמחה שאהבת את המשפט "הכל מים" כל פעם שאני אומרת אותו, אני מתמלאת בשקט.
איזה כיף שהכרנו.
תודה על המילים החמות שלך. חיבוק

תגובה
Unknown אוקטובר 29, 2015 9:20 am

מעוררת השראה שכמותך, אין לי ספק שאם האנשים היו מתרכזים בפשטות ובסיאסטה- העולם שלנו היה נראה אחרת לגמרי….
כתיבה מופלאה ומרגשת, כרגיל,
גלי

תגובה
carina אוקטובר 31, 2015 4:37 pm

אהובה שלי, כשכתבתי את הפוסט, חשבתי עליך. ידעתי שתאהבי ותתחברי.
טה פופ

תגובה
Meirav Gavish נובמבר 20, 2015 3:24 am

כרינה יקרה. דמיינתי שאני קוראת את הפוסט שלך מול הים.
את מרגשת וכתבת נפלא. המילים שלך כל כך מדויקות.
הנהנתי לעצמי תוך כדי קריאה.
התמונות נפלאות. תודה רבה על תזכורת לדברים הפשוטים(:
את נהדרת.

תגובה
carina נובמבר 25, 2015 7:10 am

אהובה, מדהים שכתבת שאת מדמיינת שאת קוראת אותי מול הים… כשאני כותבת, ככה אני מרגישה בדיוק. שאני נמצאת מול הים והרוח מלטפת אותי. אני פשוט מתרגשת שזה כנראה עובר גם דרך המילים.
כן, זה חשוב להיזכר בדברים הפשוטים. החיים שלנו הפכו להיות מורכבים כל כך שקל לשכוח.
את נהדרת מאוד מאוד בעצמך<3
יאסו עליך

תגובה
Ifat פברואר 18, 2016 6:35 pm

כרינה, גיליתי עכשיו את הבלוג שלך והתאהבתי. התחלתי ב"חמלה" ועברתי ל"יוון". אני מאד מתחברת לתובנות שלך, אוהבת את יוון והמוזיקה היוונית, ובעיקר כבר שנים ש"הורדתי הילוך" ועזבתי את "המירוץ המטורף" כי אני מאמינה שירידה ברמת החיים יכולה לעלות את איכות החיים. מתחברת למעט, לפשוט ולנטישת ה"צריך". תודה על תזכורת נפלאה לדברים החשובים באמת.

תגובה
carina פברואר 18, 2016 11:36 pm

הי יפעת יקרה, נעים מאוד להכיר. מאז פרסום הפוסט , פנו אלי הרבה אנשים שהתוודו בפני שגם הם "יוונים". מדהים אותי כל פעם לגלות עד כמה כולנו יודעים שקצב החיים בימינו לא שפוי. יוון מזכירה לי כל פעם איך ראוי לחיות ונותנהצצה לזמנים אחרים, שבהם ידענו קצת יותר איך "לחיות". תודה על המילים החמות וסעי ליוון. ממליצה מכל הלב.

תגובה
קרן השפע אוגוסט 17, 2016 11:48 pm

בואי, בואי לעוף. יש גלישה אוירית (תהיי האישה השניה!!) ויש מצנחי רחיפה (תהיי החמישית!!). בואי, זה הדבר הכי מדהים בעולם.

תגובה
carina אוגוסט 18, 2016 10:24 am

איפה כל הטוב הזה?!

תגובה

השאר תגובה