אני לא מצליחה לכתוב.
יותר מדוייק, לא ממש בא לי.
התסמינים הראשונים הופיעו לפני 3 חודשים בערך.
שמתי לב שאני נמנעת מלשבת ולכתוב.
זה לא שאין לי על מה לכתוב. או הו כמה שיש לי. אבל ה”טוכעס” לא מתיישב. ואם הוא כבר מתיישב, אז הכתיבה יוצאת קשה, במאמץ.
זה מוזר לי, אך פעם לא קרה שכתיבה הייתה מאמץ עבורי.
אני מכירה את המאמץ הזה, מכירה אותו היטב. מזמנים אחרים, מהאוניברסיטה. מפרוייקטים בשיעורי הסטודיו באדריכלות ועיצוב פנים. לילות לבנים של שרטוטים ומודלים. מנפיקה יצירתיות כאן ועכשיו בין אם יש מוזה, אין מוזה, בא לי, לא בא לי. זה לא משנה. מחר יש הגשה אז יוצרים. פאסט פוד של יצירתיות.
אני נזכרת בלילות האלה ועולה בי מועקה. אני לא רוצה לזהם את מימיי היצירתיות שלי. לא בכתיבה. לא ולא.

אני יושבת עם עצמי לשיחה:
– אז מה העניינים כרינה?
– בסדר
– מה עובר עליך?
– לא יודעת
– את לא חייבת, את יודעת…
– אני יודעת

אז יצאתי לחופש.
אני, המאמנת, הבלוגרית, המעצבת. כולנו יצאנו יחד לחופש, יחד עם האיש שלי דרור.
כמדי שנה, נסענו ליוון – הבית שלנו למספר ימים כל קיץ.
אנחנו תמיד נוסעים לפארוס, שהפך להיות האי האהוב עלינו. השנה, החלטנו להכיר גם את סנטוריני. אז התחלנו בה, המשכנו לפארוס וסיימנו ביומיים מטורפים באתונה.

לפני שנסענו, הבטחתי לעצמי שאני מוציאה לחופשה גם את המוח שלי, זה שמחפש להבין כל דבר, לפרק כל מושג לפירורים קטנים של מהות ותכלית. “פשוט תהני ממה שיש, אל תנתחי כלום” אמרתי ביני לביני והנהנתי בהתלהבות.

זה החזיק יופי כמה ימים. אבל אז הגיע הרגע הזה. אני אף פעם לא יודעת מתי הוא יופיע ואיפה אהיה. אבל הוא תמיד מגיע. רגע של נשימה עמוקה עמוקה. כזאת שמביאה חמצן לפינות הכי עמוקות ונסתרות של גופי ונפשי. נשימה שיש בה שקט, השלמה והתמזגות עם כל מה שיש באותו רגע.

רכיבה של אחר הצהריים לצד שדה שיבולים בפארוס

מכירים את זה שמשהו קורה לכם הרבה פעמים ואז מתישהו אתם מבינים שזה משהו קבוע ושרק עכשיו שמתם לב שזה קורה כל הזמן? כך קרה לי על החוף בקאמארי סנטוריני. הנשימה הזו הגיעה אלי. לא מתוכננת, ספונטנית לחלוטין ופתאום הבנתי שזו הנשימה שלה אני מצפה ושהיא קורית לי מדי קיץ ותמיד ביוון.

מה יש ביוון הזאת שמצליח להפיק לי את הטוב הזה כל פעם?!
“אל תנתחי” אני מזכירה לעצמי. “פשוט תהני ממנה”
“טוב בסדר בסדר. אני מניחה לזה. אבל רק עכשיו בחופשה. כשאגיע הביתה, אני חייבת להבין מה זה ואיך אני מצליחה להנגיש לי את זה גם בבית”. הגעתי להסכמה ביני וביני והמשכתי לבהות.

הרושם שהשאירה בי הנשימה ההיא, נותר בי לאורך כל החופשה. מבלי לשים לב נטמעתי בהוויה היוונית הטיפוסית ונהניתי מכל מה שהיא יודעת להציע.
בפוסט הזה, אנסה לפענח, מה גלום בו בקסם היווני וכיצד ניתן להביא אותו לחיים “הרגילים”.

כחול

אויה, סנטוריני

חוף קאמארי, סנטוריני

פירה, סנטוריני

לא משנה איפה תעמדו ולאן שלא תסתכלו, תראו את הכחול הזה. כחול אינדיגו עמוק של הים האגאי. זה לא כחול בהיר, זה לא טורקיז. זה כחול עמוק יווני. כחול זה הצבע שלי. ביוון, אני מביטה בו, צוללת לתוכו, מתמסרת ליופיו ולמגע שלו, עד שנדמה שהוא חלק ממני.
יש את הרגע הזה שבו מגיעים לים והעיניים פוגשות את הכחול הזה של המים. זה רגע כזה. רגע שבו הכל נשכח. רגע של נוכחות טהורה. ביוון יש עשרות, מאות, אלפי רגעים כאלה שמתאספים לזרם קבוע ושקט של צלילות הדעת.

פשוט

שנים שאני מנסה לחקור את ה- ד.נ.א של יוון. את המרכיב הזה ב-ד.נ.א לקח לי הכי הרבה זמן להבין. אולי כי הוא כזה פשוט. יש משהו ביוון שמביא את הדברים במהותם הנקיה. ואתם כבר קצת מכירים אותי, זה הקיק שלי- להגיע למהות של המהות של הדברים.

אז ביוון, הכחול הוא כחול כמו שאמרנו, האדום של העגבניה הוא אדום עז, אמיתי, כזה שמביט לך ישר בעיניים ובועט לך בבלוטות הטעם. הבתים לבנים, עם מסגרות כחולות שמדגישות את הפתחים, בלי יותר מדי פיתוחים או אורנמנטים מסובכים. נראה שהכל מגיע מאיזה רצון נסתר, לתת במה לטבע, בפשטותו הפראית. הדגים מוגשים עם קצת שמן זית וזהו, בלי רטבים מסובכים, כך שתרגישו את הטעם האמיתי והפשוט שלהם. ביוון, כך נראה, What you see is what you get.

אני כמהה לפשטות הזאת. למהות הגולמית שחפה מכל מסיכות או שכבות מיותרים. כמי שתמיד מחפשת אחר הדברים הטהורים שמהם עשויים החיים, יוון מגישה לי את זה ישר ולעניין ואני מתמוגגת.

נאוסה, פארוס

סרדינים במסעדת To Thalami, אמבלס, פארוס

בודהיזם ים תיכוני

“הכל מים” תבע הפילוסוף תאלס (אולי הפילוסוף הראשון המוכר בתרבות המערבית). אני אוהבת את המשפט הקצר והפשוט הזה. יש שרואים בו את הרעיון שהכל משתנה ואין שום דבר שהוא יציב. יש בו רמז למונותאיזם. המשפט מציע שהכל הוא למעשה דבר אחד, יסוד אחד, מקור אחד ויחיד. כל התופעות בעולם, נתפסות על ידי החושים שלנו, אך אין לבלבל בין הדברים לבין התודעה שלנו. היא שקובעת, מבינה, חווה את הדברים ועל כן היא הכל.

הרבה לפני שהתחלתי ללמוד על בודהיזם, הכרתי את הפילוסופים היוונים. הם היו הסיבה שבגינה התאהבתי בפילוסופיה. כשהייתי בת 8, אמי קנתה לי את הספר “מיתולוגיה יוונית” וקראתי אותו בשקיקה עשרות פעמים. אהבתי לצלול לסיפורים המופלאים על פוסידון וזאוס ומדוזה. הסיפורים הללו, הניחו את הקרקע לאהבתי לפילוסופיה ולספרי הפנטזיה של טולקין בשלב מאוחר יותר בחיי.

כשנחשפתי לכתבים הבודהיסטים, לא יכולתי שלא לראות את הקשר בין הגותם של הפילוסופים היוונים לבין הרעיונות הבודהיסטים (באופן מדהים, הם פעלו בערך באותו זמן- המאה החמישית לפני הספירה).
אני אוהבת את החיפוש של היוונים אחר שוויון, מוסר וצדק. הם הניחו את אבני היסוד של הדמוקרטיה, המתמטיקה, האסטרונומיה. אני מאמינה שכמו הבודהיסטים, החיפוש שלהם נבע מתוך רצון לשקט וסוף לסבל. מאז, כל קיץ, אני מבינה יותר ויותר שיוון היא למעשה מעוז בודהיסטי לכל דבר והיא לא אי שם במזרח הרחוק, אלא ממש כאן באגן הים התיכון.

לא הפתיע אותי אם כן, למצוא מרכז של סדנאות מדיטציה, יוגה והתפתחות אישית שנקרא מרכז טאו’ס בפארוס. מרכז טאו הוקם בשנת 2001 על יד ישראלים והוא אחד המרכזים הגדולים והחשובים באירופה. יש בו סדנאות קבועות של יוגה ומדיטציה וסדנאות מתחלפות עם מיטב המורים מכל העולם. בכל שנה, עם הגיעי לפארוס, אני דואגת להגיע למרכז, להשתתף בפעילויות שלו ולהנות מהאווירה המיוחדת בו.

זו גם ההזדמנות שלי לספר לכם שבכוונתי להעביר שם סדנה בעתיד. פרטים בהמשך…

אני והרוח

ווידוי # 2

לקח לי זמן להחליט שזה בסדר לכתוב על זה. ביננו- רוח? האם זה נושא שראוי לכתוב עליו? וגם איך אתחיל לתאר מה קורה לי שאני מרגישה את הרוח על הפנים שלי, כשהיא מלטפת את העור, מרקידה לי את השיער, עוטפת אותי מכל עבר, לוקחת ממני כל צער או כאב מיותרים ומביאה איתה שקט ונחמה אל תוך תוכי.

אני אוהבת את הקלילות שבה, את התנועה הרכה, את ההבטחה שהיא תישא אותי מפה לכל מקום שרק ארצה. אני אוהבת לחוש בה כשאני עומדת על הדק של המעבורת, כשהחלון פתוח באוטו, כשאני יוצאת אל מרפסת החדר באמצע הלילה או בשיטוט אגבי ליד המים.

קשה לי להודות בזה, אבל אני הולכת לכתוב את זה וזהו. אם תשאלו אותי מה הייתה משאת נפשי מאז שאני זוכרת את עצמי, התשובה היא – לעוף. אולי אכתוב על כך פעם בפוסט נפרד, אבל כל פעם שאני חושבת על האפשרות הדמיונית הזאת, אני רועדת מהתרגשות. אז אני עדיין לא מצליחה לעוף, אבל הבריזות של יוון, זה הדבר הכי קרוב לזה. ואני מתמסרת אליהן כל פעם מחדש.

ווידוי # 3

לפעמים אני אוהבת לעשות לא כלום. כן, אני אוהבת להתבטל. זהו. אמרתי את זה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת לחלום בהקיץ, להפליג בדמיון, לבהות. תמיד אהבתי ותמיד התביישתי בזה. למעשה עד לפני כמה שנים, דאגתי להיות עסוקה, יעילה וקפדנית ככל הניתן ושמתי את אהבתי לכלום בצד.

לסיכום

עם הטעם הזה, חזרתי לארץ. אבל אז, זה התחיל. הקול המנדנד הזה: “תכתבי פוסט כבר. לא כתבת מלא זמן!” ואני שמעתי את הצריך הזה והתחלחלתי. בהתחלה עוד עשיתי איתו משא ומתן. אמרתי לו, אני אכתוב פוסט זריז כזה על יוון, עם תמונות והמלצות וזהו…
כפי שאתם כבר בוודאי מבינים, זה לא עבד. כתיבת הפוסט הזה ארכה כמעט חודשיים ובלי לשים לב, הוא הפך להיות מעין תעודת זהות שלי. בזכות יוון, אני חושפת צדדים נסתרים ומבוישים שלי שרואים אור לראשונה.

אני מחליטה לשתף את זה, כי בא לי להדביק אתכם בפשטות, בשקט, בניקיון האלה. אני מאמינה שכולנו זקוקים להם. יוון מלמדת אותי איך ניתן להשיג אותם. לא צריך הרבה.
אני מתחילה לברר עם עצמי, כיצד אוכל להביא את יוון לחיי היומיום שלי?
איך אוכל למצוא דרך לעשות את הדברים פשוטים יותר, להקפיד להיות אמיתית עם עצמי ועם אחרים? איך לדעת לעשות הפסקות יזומות בזמן- ליצור קוביות קבועות בלו”ז שמוקדשות לכלום, פשוט כלום. ללכת יותר לים. לאכול אוכל פשוט ומזין. לעוף? טוב, לזה עוד לא מצאתי פתרון ממשי, אבל יש חיקויים לא רעים כמו לנסוע עם חלונות פתוחים ומוזיקה משובחת ברקע…
אבל הכי הכי הכי, להשאיר את כל ה- צַרִיכִים בצד. לכתוב כי אני רוצה ורק כשזה ממש בוער לי, לא כי צריך.
אז, זו גם הזדמנות לומר סליחה שלא כתבתי מזמן, אבל זה מסיבות טובות. אם אני כותבת על חמלה ועדות מיטיבה, אני לא יכולה שלא להדגים את זה בחיי האמיתים. הפוסט הזה, נכתב בטיפין טיפין ורק כשהיה לי חשק אמיתי. בלי טיפת מאמץ ובעיקר לא בכוח.

לסיכום

יוון איתי ובנפשי כל הזמן. מזכירה לי את מה שחשוב לי באמת – פשטות, אמת ושקט.
חשבו על מקום שאתם אוהבים במיוחד. נסו להבין מה ה-ד.נ.א שלו ותגלו מה הד.נ.א שלכם. כל מקום שמעורר בנו השראה, יש בו חלק ממי שאנחנו. בעיני, לטייל בעולם, זו עוד דרך להכיר יותר מי אנחנו באמת.

ואם כבר לטייל בעולם, אני רוצה לשתף אתכם בשני בלוגים נפלאים שעוסקים בתשוקת הנסיעות והגילויים: