ביוגרפיה של הוקרה

כשאני צריכה להוציא את הפוך מהארון, אני גם יודעת שתיכף הוא מגיע.

יום ההולדת שלי.

והשנה הוא גם עגול כזה ויש לו מספר שאנשים משייכים לו משברים ונותנים לו מונחים פסיכולוגיים ארוכים שמסתיימים בסיומת “איזם” כזו או אחרת. אז בואו נעשה הסכם מעכשיו ועד סוף הפוסט: אנחנו לא מדברים על המספר הזה, לא רומזים עליו, לא מנסים ליפות או להקטין אותו בסגנון- “XXXים זה השלושים החדש”, כי זה הבולשיט הכי גדול ששמעתי בחיי. אוקיי?! אנחנו פשוט לא נדבר על זה בכלל.

אז עכשיו ששמתי את זה מאחורי, בוא נראה מה אני עושה עם היומולדת הזה לעזאזל.

אני אוהבת לכתוב לכבוד יום הולדתי. אני מרגישה שבכל שנה, אני מקבלת אותו ממקום אחר. בשנה שעברה כתבתי את אחד הפוסטים האהובים עלי “הסטטיסטיקה של עצמי“. זה פוסט שמדבר על הייחודיות של כל אחד ואחד מאתנו ואת הבקשה לחגוג את אותה ייחודיות.

והשנה.. אני שואלת את עצמי מאיפה אני מגיעה ומה אני מביאה איתי ליום ההולדת הזה. האמת היא, שאין לי מושג . למעשה, בניתי על זה שברגע שאתיישב לכתוב, זה פשוט יגיע, אבל אני כבר בפסקה השלישית פה וכפי שאתם שמים לב, זה לא הולך לשום מקום.

לפני מספר ימים, הייתה לי שיחה צפופה עם חיי. כן, לשאלתכם, אני משוחחת עם החיים שלי. יש לנו שיחות מעניינות ועמוקות. הפעם, השיחה הייתה סוערת במיוחד. למעשה היא הייתה סוערת כל כך שהיא הפכה לשיחת “יחסינו לאן”. מסתבר שלחיים שלי קצת נשבר ה…ין ממני.

“את ממש לא מעריכה אותנו” הם אומרים לי.

“זה ממש לא נכון”, אני עונה להם. “אני מתה עליכם”.

“מתה עלינו?!” זה קצת פרדוקס למות על החיים, לא?

“טוב, בסדר בסדר, לא מתה, אוהבת אתכם מאוד מאוד מאוד. אוקיי?”

בשיחות שלי עם החיים שלי, אני בדרך כלל יותר ה”גבר” בשיחה והחיים הם יותר כמו אשה רגישה ועדינה שרוצה לדבר כל הזמן (סליחה מראש על האפיון המגדרי הגס, יש גם הרבה גברים רגישים ועדינים ונשים שממש לא, אבל אתם מבינים אותי)

“את לא מעריכה אותנו, את לא רגישה, את לא מתייחסת בכבוד, את רק באה בטענות כל הזמן וזה גורם לנו להרגיש כאלה קטנים” הם אומרים ומסמנים עיגול קטן עם האצבעות.

אני מתחילה לאבד סבלנות. “אבל אני חוגגת אתכם כל הזמן. אני עושה את מה שאני הכי אוהבת, יש לי המון אהבה בחיי, אנחנו מטיילים יחד, אוכלים טוב, שומעים מלא מוזיקה, מטפלים בעצמנו. מה העניין?”

“העניין הוא להגיד תודה ולא לקחת אותנו כמובן מאליו”

בשלב הזה, כבר ממש איבדתי סבלנות. “אני לא לוקחת אתכם כמובן מאליו!!!!” זה ממש לא הוגן לומר לי את זה. אם יש משהו שאני יודעת בבירור, זה כמה אתם ממש לא מובנים מאליהם.

“טוב, אז רק תגידי לנו את זה. גם אם אנחנו יודעים שאת אוהבת ומעריכה, אנחנו עדיין צריכים לשמוע את זה ממך, טוב?    ( הם כמו אשה רגישה, כבר אמרתי?)

טבעה של ההוקרה

כל מדריך או מורה רוחני, יאמר לכם עד כמה חשוב להוקיר. מסתבר שהטבע האנושי נוטה לראות בעיקר את מה שלא קיים והרבה פחות את מה שיש. כשהבנתי את זה, אמרתי לעצמי שיש לפחות נחמה בכך שאני אכן שייכת למין האנושי, כי את הסימפטום הזה מצאתי בי באופן תדיר.

מעולם לא הייתי מהמוקירות ואני מזהירה אתכם מראש, הקטע הבא הוא מאוד מאוד קלישאתי, אבל כטבען של קלישאות, הן מאוד מאוד נכונות.

אז כפי שאמרתי, מעולם לא הייתי מהמוקירות, עד שחיי שלי כבר ממש לא היו מובנים מאליהם. וכמובן שעד שלא עומדים לאבד משהו, אנחנו לא מעריכים אותו. וכך גם אני התחלתי להבין, רק כשחיי היו בסכנה גדולה מאוד, עד כמה אני אוהבת ומוקירה אותם (למי שלא מכיר אותי ולא יודע על איזה סכנה אני מדברת, יכול לקרוא קצת יותר בפוסט “צניחה מתוך משבר“)

כשקיבלתי את חיי בחזרה, הערכתי כל דבר. את השמש, את החברים, את האהבה, את המיטה שלי, את הגוף שלי, את זה שיש לי אוכל, את זה שאני יכולה לאכול, ומה לא. ההוקרה קרתה מעצמה באופן ספונטני וטבעי. ללא כל מאמץ. תשאלו כל מי שעבר חוויה שבה חייו היו בסכנה אמתית, הוא יגיד לכם באופן מידי- למדתי להעריך ולא לקחת כמובן מאליו.

עד כה, אני לא חושבת שאני מחדשת לכם משהו. אבל, אני רוצה לגלות לכם שהאופוריה הזו של ההוקרה לא נשארת לעד. היא לאט לאט מתנדפת לה ככל שהחיים חוזרים לסדרם. עד שביום אחד מגלים שהיא כמעט ונעלמה קליל. שמתי לב שכדי להוקיר, אני צריכה ממש להזכיר לעצמי עד כמה רע היה לי ודי להכריח את עצמי להוקיר. ההוקרה האותנטית והספונטנית ההיא נעלמה. עכשיו, הייתי צריכה “לעבוד” בזה.

עדיין נשארו בי כמה מופעים קבועים של הוקרה, בעיקר כשאני “נועצת” רגעים. בדיוק כמו בפינטרסט. תמונה שאוהבים, מיד נועצים בלוח המתאים. אז בכל פעם שיש לי רגע כזה של אהבה, של תשוקה, של הנאה צרופה, אני עוצרת רגע וממש נוצרת אותו. כמו מקעקעת אותו לתוך הגוף שלי. חיי הפכו להיות מסע של חיפוש אחר רגעים כאלה. מעין ניסיון לאסוף כמה שיותר מהם וליצור פסיפס גדול ככל שניתן. אז בכל הזדמנות שעולה לעשות משהו חדש/ יוצא דופן/ מלהיב, אני זוכרת שיש סיכוי טוב שיהיה חבוי שם רגע כזה, שאוכל לשים בקרבי.

הפרקטיקה של ההוקרה

מרשתכם כאן, הגברת כרינה ובר, נוטה לרומנטיזציה קלה עד בינונית. כן, אני די רומנטית לגבי איך שדברים “אמורים” להיות ואני רציתי את ההוקרה הספונטנית והרומנטית ההיא שזכיתי לחוות. לא רציתי “לעבוד” בזה. זה קצת הזכיר לי את המשפט האו כה מדכא- “יחסים זה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן”. למה צריך “לעבוד” כל הזמן?! איפה הספונטניות?

אבל כמו כל דבר שנוגד את הטבע האנושי המדובר, הוקרה היא משהו שצריך לתרגל. כמו שריר שצריך לאמן כל הזמן, אחרת הוא מתנוון.

הכי הכי קשה לתרגל הוקרה במצבים שלהם אני קוראת מצבי “הכל חרא”. ואני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת. במצבי “הכל חרא”, אנחנו אוהבים לאסוף כמה שיותר הוכחות בשטח לכמה הכל “חרא”.  ואנחנו גם הופכים להיות מאוד טובים בזה. החושים מתחדדים מאוד ואנחנו הופכים להיות כמו בלשים שמחפשים רמזים. ” אתה קולט שבדיוק כשהגיע סופסוף התור שלי במעדניה, נגמרה המוצרלה?! ” אני אומרת לאיש שלי, כאילו מדווחת על אסון לאומי והוא מביט בי במבט של פליאה ודילמה קשה על איך להגיב לדרמה הנוראית שאני פורסת בפניו. זה כאילו מזימה אינטר-גלקטית אדירה נרקמה וכל מטרתה היא לעשות לי רע. ואני פשוט אוספת עוד ועוד הוכחות לכך “שהכל חרא”.

עכשיו לך תבקש ממישהו במצב “הכל חרא” להוקיר….

הפרדוקס של ההוקרה

במצב של “הכל חרא”, הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות זה להוקיר. זה מאוד מפריע לתהליך איסוף ההוכחות וההתקבעות במצב הזה, ועד כמה הזוי שזה נשמע, “מצב חרא”, הוא מצב מאוד נעים ונוח. קצת כמו להיות בביצה חמה ונעימה. לא כל כך פשוט לצאת ממנה. הוקרה היא הדבר שהכי מנטרל את ה”חרא” שב-“מצב” ולכן, אנחנו נמנע מאוד “מלהפעיל” את מתג ההוקרה.

עכשיו, אני יודעת את זה. יודעת את זה בעמקי נפשי ועדיין אני מוצאת עד כמה אני מתנגדת להוקיר במצבים כאלה. כמו התמכרות קשה שבה המכור יודע היטב מה הוא “צריך” לעשות כדי להיגמל, אבל נמנע מלעשות זאת. רק שכאן זו לא התמכרות לסמים או אלכוהול או סיגריות או פחמימות. זו התמכרות לסבל והיא קשה במיוחד.

לאחר אותה שיחה קשה עם חיי. ישבתי לחשוב על היחסים שלי איתם. חשבתי שלאור בקשתם והעובדה שאני תיכף חוגגת את היומולדת הזה שאנחנו לא מדברים עליו, אולי אני צריכה להראות קצת יותר את הערכתי כלפיהם.

הביוגרפיה של ההוקרה

כמו הרבה דברים טובים אחרים שלמדתי, גם את הדבר הבא למדתי בלימודי האימון שלי. מורתי נטאלי בן דוד, סיפרה שעשתה תרגיל מדהים שבו כתבה ביוגרפיה שמורכבת אך ורק מהוקרה לכל מי שעזר או תמך בה במהלך חייה.

“אולי אני אעשה את זה” אמרתי ביני לביני. אולי אכתוב לחיי מכתב אהבה ובו אתאר באריכות את כל מה שאני מוקירה בהם. אציין את כל האנשים שעזרו לי במהלכם. אני נוהגת להקדיש כל פוסט שלי למישהו ולהוקיר אותו. חשבתי שאולי הפעם אהפוך את ההוקרה הקטנה בסוף, לפוסט שלם שכולו הוקרה.

אז התיישבתי והתחלתי. הראשונים היו כמובן הורי שנתנו לי את החיים, בן זוגי דרור שאין לי מושג מי הייתי ומה הייתי עושה בלעדיו. חשבתי על כל בני משפחתי. על סבתא מה, לה הקדשתי את הפוסט “החומר ממנו עשויים החיים“, על החברים הנדירים שיש לי הזכות שיהיו בחיי, ביניהם דודי שלו הקדשתי את הפוסט “כוחה של עדות“. אודי, שלו הקדשתי את הפוסט “הטרילוגיה של יצירה חלק ג’“, קרן, לה הקדשתי את הפוסט “האומנות של הרצון“. חשבתי על מורים, מטפלים, רופאים, אחיות, ביניהן האחות X, ששינתה את חיי ולה הקדשתי את הפוסט “חמלה“.

מבלי לשים לב, הרשימה התארכה והתארכה ופתאום גיליתי שאני מוקירנית (המצאתי הרגע מילה) לא קטנה בכלל. זה קצת התנגש לי עם ההתמכרות הזו לסבל וגרם לי לבלבול לא קטן. הבטתי ברשימה הארוכה וחשבתי שסיימתי, אבל לפתע עלו עוד ועוד אנשים. פתאום נזכרתי בסמדר, אילנה ודליה. נשים יקרות שעובדות בקופת חולים. מה הן לא עשו עבורי, טפסי 17, הפניות לבדיקות ברגע האחרון, מלחמות של אישורים וטפסים. הן תמיד נותנות את עצמן בכל מאודן ותמיד עם חיוך ותמיד מתוך כוונה כל כך ברורה לעזור ולתמוך.

ואז עלתה בי לפתע תמונה של זוג עיניים. ידעתי שהן מוכרות לי מאוד, אבל לא זכרתי של מי הן ולמה הן עלו לי ככה פתאום. עצמתי את עיני בחוזקה ושאלתי את עצמי בשקט- של מי העיניים הטובות האלה? מאיפה אני מכירה אותן? הזיכרון עלה מיד, ממש צף אל תוך תודעתי. אלו היו העיניים של איש התחבורה בתל השומר. הוא העביר אותי מחדרי אל עבר חדר הניתוח וכל הדרך וזו הייתה חתיכת דרך (מסדרון, מעלית, עוד מסדרון, ועוד מעלית), הוא הביט לי בעיניי במבט רך ואפילו אוהב.

מופתעת ככל שהייתי מהזיכרון הזה, כתבתי מיד את שמו- “איש התחבורה מתל השומר שאני לא יודעת את שמו”. המבט הזה שלו החזיק אותי בדקות האלה שנדמו לי כמו נצח. “מעניין שהיה לו את הכוח והסבלנות להביט בי ככה. הוא מעביר עשרות אנשים ביום, מאיפה נותרה בו עוד חמלה כזו?” שאלתי ביני לבין עצמי. ואז חשבתי על אשתו. שאולי הכינה לו קפה ממש טעים באותו בוקר ואולי אפילו אמרה לו שהיא אוהבת אותו ואז הוא יצא לעבודה והרגיש טוב ופשוט העביר את כל הטוב הזה אלי דרך עיניו. “אז בעצם גם לה אני צריכה להגיד תודה” אמרתי לעצמי. כי בלי הקפה וה-“אני אוהבת אותך” שלה, לא בטוח שהיה לו את הרצון הזה להיטיב איתי. אז מיד כתבתי גם אותה- “אשתו של איש התחבורה מתל השומר”.

לפני שהצלחתי לסיים את המחשבה, עלו בי אינספור אנשים. אנשים של “מאחורי הקלעים”, כאלה שאני לא מכירה בכלל ושפעולותיהם, השפיעו על עוד אנשים שבקצה שרשרת המזון, באו במגע איתי. כמו ההורים של לאונרד כהן. משהו במי שהם היו ובמה שהם עשו, בטוח השפיע על לאונרד הצעיר וגרמו לו לעשות מוזיקה. בזכותם, אני זוכה לשמוע אותו והמוזיקה שלו הביא לי כל כך הרבה מזור והשראה לחיי.

ומה לגבי המשפחה האומנת של הוגו (הכלב האהוב שלי), שטיפלו ואהבו אותו במשך 3 חודשים והמתנדבים של עמותת אס.או.אס שדאגו לו כל כך עד שב- 08.11.2009, בבוקרו של יום שישי גשום, נכנסתי דרך דלתות העמותה ואימצתי אותו. כמה אושר, שמחה ואהבה מניב בתוכי הכלב הזה וללא אותם האנשים, הוא לא היה מגיע לחיי.

לאט לאט, התפרש לפני פסיפס עצום ממדים של אנשים, נסיבות, שיחות ומצבים. ואני שלובה בתוך אותו פסיפס אדיר. אני חלק ממנו ואני תולדה שלו. למעשה מאחורי כל דבר שעשיתי בחיי, יש צבא של אנשים. ההבנה העמוקה הזו מלמדת אותי עד כמה אני עשירה בחיי ועד כמה בעצם אני לא לבד

תרגיל לעבודה עצמית

כדי להתחיל לאמן את שריר ההוקרה, צריך להתחיל ללמד את התודעה לראות את כל מה שיש.
קחו לעצמכם מחברת. לא דף, מחברת. כי זה הולך להיות ארוך. שבו בשקט במקום שנעים לכם וענו על השאלות הבאות.

לסיכום

יש הרבה סיבות שבגללן אנשים לא מוקירים. ראשית כי הם לא מאומנים לעשות זאת. שנית, הם מאמינים שאם הם יוקירו, הם עלולים לוותר על הכעס/ תסכול/ פחד שלהם ואנשים לא מוכנים לוותר עליהם כל כך מהר. ושלישית, כי הם מאמינים שהוקרה, תנטרל את המוטיבציה שלהם ל”שנות” דברים. ההוקרה נתפסת כוויתור על כל הדברים שהם לא מרוצים מהם בחייהם. מעין כניעה. במציאות, כוחה של ההוקרה טמון בהבנה העמוקה שהחיים לא “הכל חרא” או “הכל נפלא”. לכולנו, יש נסיבות וקשיים רבים ויחד איתם ובאותה הנשימה יש לנו גם הרבה דברים נפלאים להוקיר ולהודות עליהם. החוכמה היא להיות במגע גם עם זה וגם עם זה.

אני, החיים שלי, זה סך כל האנשים שפגשתי בנתיב החיים שלי. כמעט בלתי אפשרי לקחת קרדיט על שום דבר שעשיתי או השגתי בחיי. שום דבר לא היה קורה בלי אלפי אנשים שמרכיבים כל דבר ודבר. אין כאן ניסיון להקטין את המשמעות שלי בתוך המסע הזה. אבל ה”אני” הזה, הוא בסופו של דבר, תוצר של אלפי גורמים.

אז, מכיוון שאתם לא יודעים איזה גיל אני חוגגת … אבקש רק שתחגגו איתי את 40 מיליארד האנשים שמעורבים בחיי. את כל אלו שאני מכירה ובעיקר את כל אלו שלא והם עדיין חלק בפסיפס הגדול הזה שנקרא החיים שלי.

ומשפט כמעט אחרון. את הפוטס הזה סיימתי לערוך יום לפני שמותו של לאונרד כהן הובא לידיעתנו. אני לא יכולה שלא לתהות איך ידעתי להוקיר אותו בדיוק באותם הימים בו היה על ערש דווי. העובדה הזו רק מחזקת אצלי את ההבנה, עד כמה חשוב להוקיר ממש עכשיו את כל מה שיש בחיינו.
לאונרד, היית ותמיד תהיה מורה, חבר ואבן דרך עבורי. תודה על המוזיקה, הנחמה והאהבה שהבאת לחיי.

הפוסט הזה, הוא פוסט של הוקרה לכל העולם כולו ועדיין, אני רוצה להקדיש אותו לאיש שלי – דרור, שהוא המורה הכי גדול שלי להוקרה. תודה על כל הרגעים האלה שבהם אתה מזכיר לי את כל מה שיש לי. סליחה על כל מבטי הזעם והאימה שאתה מקבל ממני, כשאתה מסרב לתת לי להיקבר תחת אלפי ה”מה לא” שלי. תודה על כך שאתה לא מוותר לי ועלי לעולם. בפסיפס הגדול ההוא שלי, יש המון המון חלקים שהם שלך.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות