הטרילוגיה של היצירה חלק א’- הפרדוקס של היצירה

“אאוצ’ ” צעקתי. טוב, לא באמת צעקתי. זו הייתה יותר מין צעקה פנימית, אבל היא הייתה רועמת במיוחד.
“די, זה ממש כואב!” המשכתי ביני לביני כשעוד סיכה נצמדה לראשי, מותחת בחוזקה את השיער שלי לאבועגלה (גולגול).

אני עומדת מחוץ לסטודיו, מרכינה את ראשי ומסתכלת על נעלי הבלט הוורודות שלי. מבחוץ, הכל נראה ורוד: יש לי גרביונים ורודים, בגד גוף ורוד, נעלי בלט ורודים עם גומיות וורודות שסבתא תפרה לי, רשת קטנה ורודה על הראש. הכל ורוד מבחוץ, אבל בפנים זה כבר סיפור אחר.
בתוכי, יש לבה אדומה ורותחת של תסכול, כשהמורה שלי לבלט משחילה עוד סיכה, שכל תכליתה היא, לוודא שלא תהיה ולו שערה סוררת אחת. השיער כל כך מתוח, שאני מתקשה להזיז את העיניים. מבט חטוף בראי, מלמד שאני נראית ממש כמו איזה סינית קטנה.

“איה”, אני אומרת בתסכול והמורה רינה אומרת לי- “תפסיקי לבכות. אין מה לעשות, כדי להיות מושלמת, צריך לסבול לפעמים”. את המנטרה הזאת ספגתי מגיל מאוד צעיר ובמשך רוב חיי, הייתי בטוחה שהיא ממש האמת לאמיתה.

יחד עם הלבה האדומה הזאת, יש בתוכי גם קרחון כחול וחד של פחד משתק. אני מתה מפחד כי אני יודעת שבעוד מספר דקות, אני נכנסת לסטודיו להיבחן. את הבחינה תערוך המורה ליז מלונדון. כמו תמיד, היא תבחן בהקפדה יתרה, כל תזוזה, כל נשימה, כל מחווה שאני עושה.

“זהו, סיימנו” אומרת המורה רינה ומושכת את הגרביונים שלי למעלה. “שיהיה בהצלחה חמודה”, היא מחייכת אלי ומפליקה לי איזה קטנה על הישבן. אני לוקחת אוויר ופותחת את הדלת.

לסטודיו נכנסת ילדה ורודה שמלאה באדום וכחול.

Roie Kashi ©

שלא תבינו אותי לא נכון, הייתי רקדנית ממש טובה. הייתי גמישה מאוד, הייתי דקיקה כמו שרקדנית בלט אמורה להיות, התנועות שלי היו חינניות ומדויקות – ילדת בלט ביי דה בוק.
על פניו, לא הייתי אמורה לפחד כל כך מהבחינה. אבל המבט החודר הזה, זה שבוחן כל דבר, זה היה בלתי נסבל עבורי.
תמיד עברתי את הבחינה ואפילו בציון טוב, אבל תמיד הופיעה גם אותה ההערה שהצביעה על בעיה חמורה.
“הבעיה” הייתה, שאני “אקספרסיבית” מדי. או כך לפחות היא אמרה לי, ליז.

מסתבר, שאני עוצמת עיניים לפעמים, שאני מחייכת קצת יותר מדי כשאני עושה “דוו לופה” (תנועה שבה הרגל העוברת, עוברת לתנוחה פתוחה באוויר) ושאני מכווצת את הגבות כשאני מתרכזת. כל אלו הם אסורים בתכלית האיסור. רקדנית בלט לא יכולה להביע את רגשותיה יתר על המידה. היא צריכה להיראות אותו דבר כל הזמן.

אני ידעתי שזו “הבעיה” שלי ובאמת שניסיתי לעטות פנים אטומות כאלה, אבל זה נורא קשה כשהיא כל הזמן מסתכלת עלי.
פחדתי שיפליק לי איזה חיוך או שהעיניים תסגרנה להן בעודן מתמסרות לעונג הצלילים של הפסנתר. מאוחר יותר, גיליתי שה”בעיה” הזאת, לא הופיעה רק בבלט.

הורי היקרים, זיהו מגיל מאוד צעיר את הרצון שלי בביטוי ויצירה. אז בנוסף ללימודי הבלט, למדתי לנגן על גיטרה בקונסרבטוריון בגבעתיים.  מדי שנה היה נערך שם קונצרט שנתי מול כל ההורים והמורים. על הבמה בקונסרבטוריון, יכולתי להביט בגיטרה שלי, לראות את האצבעות שלי פורטות, לעצום עיניים ולהתמוגג מהצלילים שהפקתי. את הקונצרטים בקונסרבטוריון, ממש חיבבתי. משהו בכמות האנשים דווקא הקל עלי. לא יודעת למה, אבל זה היה קל יותר ממבט אחד חודר ובוחן שלא ניתן להתעלם ממנו.

וכך היה עד אותו קונצרט. זה היה בסוף שנה חמישית. ניגנתי קטע מאתגר מאוד. הביצוע שלי היה טוב למדי והיו הרבה מחיאות כפיים. ירדתי מהבמה מרוצה וסמוקת לחיים. לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שארד מהבמה הזאת.

התמונות שאמא שלי לקחה, גילו לי אמת נוראית, אמת שלא יכולתי לשאת. מסתבר שכשאני מנגנת על גיטרה ואין דרך אחרת לתאר את זה- אני קצת מוציאה לשון. היא אומנם מציצה רק בצד ימין ובאמת שהיא רק מבצבצת, אבל לנערה בת 12, זה גזר דין מוות להופעות פומביות.

אני זוכרת שראיתי את התמונות והלבה התחילה לרתוח לה מבפנים עד שיצאה מלאת אמוק בבכי רם. כמה בושה הרגשתי בתוכי. המחשבה שעשרות אנשים רואים אותי ככה?! ועוד על הבמה…. אפילו עכשיו כשאני כותבת את המילים, אני מרגישה אותה, את הבושה המשתקת.

את הקונסרבטוריון עזבתי באותו קיץ. את הסטודיו לבלט עזבתי גם אחרי כמה שנים. את התשוקה לביטוי הזנחתי לגמרי מלבד הכתיבה שתמיד החזיקה אותי. הדפים היו סופגים הכל ולא היה אף אחד שיכול היה לבחון או לראות אותי.

Roie Kashi ©

עברו עוד 10 שנים עד הפעם הבאה שבה העזתי לבוא לידי ביטוי. זה קרה בפקולטה לאדריכלות בסיאטל, ארה”ב. אני חושבת על הבחירה שלי ללמוד אדריכלות ועל מה הביא אותי לכך. יש הרבה סיבות וחלק מהן שמורות לפוסט עתידי, אך אני די בטוחה שחשבתי שאם זה לא הלך לי בבלט ולא הצליח לי במוזיקה, אולי הארכיטקטורה תהיה הערוץ הנכון עבורי. כך, הבניין שאתכנן, הוא זה שיצטרך לעמוד מול כל הצופים ולא אני. תמימה כזו שהייתי….

וכך אני עומדת בחדר גדול מול עשרות סטודנטים ומספר מורים ומסבירה על המודל הארכיטקטוני שבניתי. הלב פועם בחוזקה והתודעה עובדת בתפוקה גבוהה מהרגיל. חלק ממנה מרוכז בהצגת הדברים וחצי ממנה בוחן אותי מהצד ובודק איך הולך לי. הפרזנטציה עוברת טוב למדי, עד הרגע שבו אני מבינה שאוטוטו אני אמורה להגיד את המילה “משקוף” ושאין לי שמץ של מושג איך אומרים אותה באנגלית. אני ממשיכה לדבר ובינתיים גם ממשיכה לחפש את המילה. והנה נגמר לו עוד משפט ועדיין אין לי פתרון ואני מגיעה לרגע הזה שבו אני אמורה לומר משקוף באנגלית ומה שיוצא לי זה… ” Mashkof “. כן כן. קראתם נכון. עמדתי מול כיתה מלאה באמריקאים ואמרתי משקוף בעברית עם מבטא יעני אמריקאי ואף אחד לא שם לב.

אחרי 10 שנים של הימנעות, הצלחתי להביע את עצמי מול אנשים ועוד באנגלית ועוד להתחמק מפדיחה גדולה בהחלט. זה היה הישג גדול מבחינתי, אבל באותה פרזנטציה גם התחלתי להבין משהו. הבנתי שאת השנים הבאות, אני הולכת להעביר בהרבה מאוד פרזנטציות ולא היה לי שמץ של מושג איך אעשה זאת.

אחרי אותה פרזנטציה, היו עוד עשרות הגשות ופרזנטציות שעברתי במהלך לימודי האדריכלות והעיצוב בארה”ב ובארץ. חלקן היו טראומטיות מאוד, אחת מהן במיוחד. לא הוצאתי לשון ולא עצמתי עיניים באף אחת מהן, אך “זכיתי” לשמוע מדי שבוע מה חושבים עלי ועל העבודה שעשיתי.

משנה לשנה, היצירתיות שבי הלכה וכבתה. זה לא קרה ביום אחד, זה היה תהליך ארוך ואיטי עד שהבנתי שהיצירתיות שלי די נעלמה. לא באמת הצלחתי לבטא את עצמי ובעיקר לא דרך חללים וחומרים. החללים שעיצבתי היו בסדר. הם תוכננו היטב, תמיד היו מנומקים מאוד, אך לא היה בהם משהו יוצא דופן. אלו היו הסיפורים שלי ושל חיי שהצליחו להשאיר חותם ו”להציל” אותי באותן פרזנטציות.

את ההשראה לפרויקטים שלי תמיד לקחתי מתוך חיי וכך הייתי עומדת ומספרת את הסיפור הרלוונטי ואז מגישה את הפרשנות העיצובית שלי לסיפור. אחד המנחים שלי אמר לי בסוף אחת ההגשות- Every Architect is a story teller. לא ידעתי אז שביום מן הימים אשאר עם ה-story telling ללא הצורך באדריכלות שבה.

Roie Kashi ©

מהי יצירתיות

תארו לעצמכם ילדה שטועמת ספגטי בפעם הראשונה. מניחים מולה צלחת ולראשונה היא נתקלת בדבר הזה, ש”המבוגרים” קוראים לו ספגטי. מבחינתה, היא רואה אובייקטים צרים, ארוכים ורכים. היא מתחילה למשש אותם, לשחק איתם, לזרוק אותם ולגלות שהם נדבקים ולהתגלגל מצחוק. בשבילה, הספגטי איננו ספגטי. אין לו הגדרה ברורה. “המבוגרים” יסבירו לה שזה אוכל ושהיא אמורה לאכול אותו ולא לשחק אתו.

לאט לאט, היא תתחיל להבין איך פועלים הדברים בעולם. כמו עם הספגטי, היא תבין שכיסא זה לא אוניה, שהנוזל הכחול באמבטיה, זה סבון ולא מיץ וכו’ וכו’. אבל יחד עם ההבנה הזו, היא גם תפסיק להסתכל על הדברים ממקום ראשוני וחוקר. מדד היצירתיות שלה ילך וירד.

עם הזמן, הילדה תבין דבר נוסף. היא תבין שלכל דבר יש תפקיד או יעוד שעליה לגלות מהו. על כן, היא תתחיל לחשוד (באופן לא מודע כמובן), בפרשנות הראשונית שהיא נותנת לדברים. אני תמיד נדהמת לראות איך ילדים מעיפים מבט למבוגרים שבסביבה לפני שהם נוגעים במשהו. הם רוצים לדעת אם מה שהם עושים הוא “בסדר” או מקובל. יצירתיות אם כן, היא במידה רבה, אותו התהליך רק הפוך.

תהליך יצירתי הוא לא יותר מהפקעתם של דברים ממשמעותם הקבועה והסתכלות מחדש בעיניים ראשוניות וסקרניות.

הפרדוקס של היצירה

חשוב לי לציין בשלב הזה, כי השימוש במילה “יוצר” אינה שמורה רק לאומנים. כל דבר שאנחנו עושים בחיינו הוא יצירה. החיים שאנחנו בונים עבורנו הם יצירה, ילדינו הם יצירה, העסק שלנו הוא יצירה, הבלוג שלנו הוא יצירה. על כן, אני ממליצה שתכוונו את הקריאה של הפוסט, ליצירה הרלוונטית לכם. בכל אחת מהדוגמאות שציינתי, פועל אותו עיקרון והוא שאין יצירה ללא רגישות.

כל יוצר, בין אם הוא מעצב, רקדן, מוזיקאי, כותב, במאי או כל צורת ביטוי אחרת – הוא בעל רגישות גבוהה. הרגישות היא קריטית עבור תהליך היצירה. על מנת ל”אתחל” את אופן ההסתכלות מחדש וליצור מבט חדש ונקי על הדברים, יש צורך ברגישות. הרגישות נדרשת כדי שנוכל לקלוט את הניואנסים הכי עדינים בכל דבר שיש סביבנו. צלם ישים לב לאיכות של האור, צייר יקלוט קומפוזיציה מאוזנת, אדריכל יהיה רגיש לקנה מידה ולאיכות המרחבית של חלל. רקדן יהיה רגיש למרחב שבו פועל הגוף שלו, מוזיקאי יהיה רגיש לריתמוס, לאיכות הצלילים ולחללים שבניהם. שף יהיה רגיש לריחות, טעמים, צבעים ומרקמים וכן הלאה וכן הלאה.

אך אליה וקוץ בה. אותה רגישות שנדרשת עבור תהליך היצירה, היא גם בעוכריו של היוצר. כל יוצר ולא משנה מה הערוץ שדרכו הוא מתבטא, שם את עצמו (לפעמים ממש את הקרביים שלו) שם בחוץ, לעיני העולם כולו. יש בו משהו שמבקש להיראות, להביא את קולו הייחודי והחד פעמי לעולם והוא רוצה מאוד שהקול שלו יובן ויראה.

בזכות הרגישות, הוא קולט דברים בסביבתו ומעבד אותם מתוך נקודת מבטו הייחודית. את הפרשנות הזו, הוא מציג לעולם וכמו אומר – “תראו את הקול הייחודי שלי. נסו להבין את מה שאני אומר”. הרצון הזה בביטוי ובנראות טמון בעצמותיו, זה הזרז שלו, הוא לא יכול אחרת. לא משנה כמה ביקורת קיבלתי לאורך שלושים ומשהו שנים של יצירה כזו או אחרת, משהו בי תמיד המשיך לרצות להתבטא.
שבו בנפשכם מה קורה לנפש היוצר הרוצה להיראות כשהיא פוגשת בעיניים שופטות, ביקורתיות, רומסות ודורסניות. מה קורה לקרום הפגיעות העדין של ליבו? מילים לא יצליחו להעביר את עצמת הכאב. זו צריבה עמוקה שנשארת.

הרגישות הנדרשת ליצירה, היא גם אותה הרגישות שמחבלת בה מתוך פחד משיפוט ובביקורת קשים. זהו הפרדוקס של היצירה.

 

דרכים לפתרון הפרדוקס היצירתי

את הפרדוקס שאני מביאה היום, הבנתי לאחר שנים ארוכות של יצירה מסוגים שונים. הפרדוקס ממחיש את הרצון העז להתבטא מצד אחד ואת הפחד המשתק מדחייה מצד שני. הרצון ליצור, מציב את היוצר בחיפוש תמידי אחר איזון בין רגישות לבין אטימות והגנה על עצמו.

אז איך פותרים את הקונפליקט הזה?
כמספר היוצרים, כן מספר ה”פתרונות”. עם זאת, לאורך הדרך האישית שלי ובעקבות עבודתי כמאמנת עם יוצרים שונים, מצאתי שיש כמה פתרונות “עיקריים”.

העולם כמעשה יצירה

כל הדרכים שהצגתי בפניכם, הן דרכים ל”שמור” על עצמנו, רק שבדרך גם היצירה “נשמרת”. היא נשמרת איפשהו במרתפי הנפש והתודעה מתקשה לצאת לעולם שזקוק ליצירות שלנו. מה יוצר את העולם הזה בסופו של דבר, אם לא היצירות שלנו.

אם יצירתיות היא הפקעת הדברים ממשמעותם הראשונית, אז להיות אדם יצירתי, זה להפקיע את את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו כ”לא מספיק”, “לא טובים”, “נכשלים” וכיו”ב. כתבתי על כך באופן מפורט יותר בפוסט הסטטיסטיקה של עצמי.

חשבו מה היה קורה אם מוצרט היה מפחד להתבטא ולנגן, אם איינשטיין היה עוצר את פרסום הרעיונות שלו. מה היה קורה אם הפילוסופים היוונים היו נמנעים מלהציג את הרעיונות שלהם של דמוקרטיה ושוויון. איך היה נראה עולמנו, ללא אותן יצירות ורעיונות שמפתחים אותנו כמין אנושי?

יתרה מכך, תארו לעצמכם שאלוהים/ המקור/ הבריאה/ הטבע/ המפץ הגדול/ משה/ ישו/ מוחמד/ בודהא או כל רעיון אחר שמקובל עליכם, היה נמנע מליצור אותנו מפחד שמישהו יבקר אותו. הרי גם אנחנו, בני האדם וכל הברואים האחרים, הם יצירה של משהו/ מישהו אחר.

יש לי אג’נדה כזאת. אני רוצה שאנשים יצאו לאור ויתנו את הטוב ביותר שיש להם להציע לעולם. אנחנו, הם היוצרים של עולמנו. כשאנחנו יוצרים, אנחנו מרגישים חיות, מימוש, משמעות ותשוקה. בנוסף על כך, העולם שלנו מתעשר יותר ויותר ברעיונות ויצירות שמיטיבים אתנו כמין אנושי. כדי שזה יקרה, חשוב שנטפל בנו, היוצרים.

זה אולי נשמע כמו רעיון גדול, ששמור לשירים של ג’ון לנון, אבל אני מאמינה בו בכל ליבי ופועלת למימושו מדי יום. אני יודעת שחיים ללא מימוש, תשוקה ומשמעות עושים אותנו כהים, נוקשים ולפעמים אפילו חולים. במצב כזה, לא רק שאיננו תורמים ומיטיבים עם עצמנו ועם העולם, אלא אף מזיקים ומכלים אותו.

Roie Kashi ©

לסיכום

הדברים שאני מביאה כאן היום והתובנות שלי בעקבותיהם, לא קרו ביום אחד. השיקום של היוצרת שבי לקח זמן. היום, כשאני יוצרת, אני זוכרת “לנקות” את תודעתי ולהסתכל על העולם בעיניים חדשות, עיניים שאין להן מושג מה זה ספגטי. כדי לעשות זאת, אני יודעת שעלי להסתכל עלי בעיניים חדשות ולטפל בפחדים שלי. כך, לא אצטרך לשלוף איזה פתרון מהשרוול.

בחלק השני של הטרילוגיה, אוביל אתכם במסע השיקום היצירתי שעברתי ואשתף אתכם במה שגיליתי. הבלוג הזה הוא חלק מהתוצרים הנפלאים של המסע שלי. לא הייתי יכולה להוציא אותו לעולם, ללא השלבים השונים שעברתי ואני עדיין עוברת.

עד הפעם הבאה, אני מציעה לכם להתבונן בפתרונות שהבאתי כאן ולראות באיזה פתרון אתם משתמשים. או האם יש לכם פתרון אחר? שימו לב כיצד זה בא לידי ביטוי ביום יום שלכם. כתבו לי מה מצאתם. שתפו אותי ואת חברי קהילת הבלוג בקשיים שלכם בתור יוצרים.

אם אהבתם את הפוסט ואתם רוצים לשמוע עוד, אני מזמינה אתכם לשמוע אותי מרצה בכנס “בלוגריות יוצאות מהמסך” בנמל תל אביב. ההרצאה תעסוק באתגרים של התהליך היצירתי ועל האמצעים בהם ניתן “לשחרר” את היצירה מכבליה. כל הפרטים כאן

הוקרות ותודות

הפוסט הזה מוקדש לאשה מאוד מיוחדת שיש לי את הזכות והעונג ללוות מדי שבוע בקליניקה שלי. בזכות עבודתנו, החלטתי לכתוב על יצירתיות. לא תארתי לעצמי שהכתיבה תוביל אותי להסתכלות מחדש על העבר היצירתי שלי ותסגור עבורי מעגל. כתיבת הטרילוגיה ארכה יותר מ-3 חודשים. התחלתי לכתוב אותה, כדי לתת ערך לאחרים. לא ידעתי אז, שהכתיבה תעביר אותי דרך של ריפוי גדול גם עבור עצמי. תודה רבה לך אשה אהובה ויקרה.

תודה רבה נוספת, מגיעה גם לרועי קאשי שהוא יוצר בלתי רגיל, על הצילומים הנפלאים שלו שמלווים את הכתיבה שלי. למי שרוצה להנות מעוד צילומים שלו, זה הפרופיל שלו באינסטאגרם . אם מישהו מכם רוצה לחשוף את צילומיו דרך הבלוג, אתם יותר ממוזמנים לכתוב לי.

בחרתי לסיים עם אחד היוצרים הגדולים ביותר של זמננו שנפרד מאתנו בחודש שעבר. לא חושבת שיכולתי לבחור יוצר מתאים יותר לטרילוגיה. הכתיבה של הפוסט לוותה בהשמעה בלתי פוסקת של היצירות שלו . בחרתי להביא את הגרסה המקורית של Space Oddity.

זכרו, אתם היוצרים של חייכם, הביטו בהם ממבט חדש ונקי. יש לכם את החופש היצירתי ליצור אותם בהתאם למה שחשוב לכם. 

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות