חומרים של החיים

הדרך אל המוזיקה

דצמבר 3, 2017 10 תגובות

היא עלתה בכבדות ונעצרה ליד נהג האוטובוס. היא ניסתה למצוא את הארנק בתוך התיק הגדול והמגושם שלה תוך כדי שהיא נאנחת ומגדפת. צפיתי בה ממקום מושבי בשורה הלפני אחרונה באוטובוס . "רק שלא תראה אותי, רק שלא תשב לידי" אמרתי ביני לביני, בעודי מתכווצת לכדי כדור קטן במרכז המושב.

כל המקומות בקדמת האוטובוס היו תפוסים, כך שהסיכוי שתתישב לצידי הוערך על ידי בכ- 70%. לא היה לי שום דבר נגדה, מלבד העובדה שהנסיעות באוטובוס ונסיעות בכלל, הן הזמן שלי.  זו המדיטציה שלי עוד לפני שבכלל ידעתי מה זו מדיטציה. זה ה-Zone שלי, זה זמן הריפוי שלי . אני נוהגת לשבת צמוד לחלון, עם עדיפות לצד ימין, האוזניות עמוק עמוק באוזניים, כמה שיותר קרוב לעור התוף. העיניים מוגנות עם משקפי שמש שחורים וכהים שלא ניתן לראות דרכם והמוזיקה מנגנת את עצמה עבורי. הנופים עוברים, הצלילים מתחלפים ואני פשוט עפה. מתמסרת לרגע הזה. תראפיה פר אקסלנס.

טקס התראפיה האוטובוסי הזה, היה נתון בסיכון גבוה עכשיו, בעודה מתקדמת בשאת נפש לאורך האוטובוס.  "רק שלא תראה אותי, רק שלא תשב לידי. פליז, פליז, פליז", אני מתפללת. "מיזנטרופית שכמותך", אני חושבת ביני לביני וכמעט מרגישה רע, כשלפתע מישהו קם והיא תופסת את מקומו, 4 שורות לפני. אנחת רווחה יוצאת מפי. אני מתרווחת מחדש ומחזירה את הראש לפוזיציה הקבועה.

שנים התביישתי בהרגל המגונה הזה שלי. במסעות וטיולים בחו"ל שזה הקרם דה לה קרם של ההרגל הטראנס- מוזיקלי שלי, דאגתי תמיד לנסוע לבד. גם כשטיילתי עם אנשים, היתי מוצאת תירוץ למה עלי לצאת יום לפני או אחרי, הכל רק כדי לקיים את המנהג הסוליסטי שלי. לא הייתי מוכנה בשום אופן לפספס הזדמנות לשעות ארוכות של נופים משגעים ומוזיקה. הצירוף הזה: נסיעה+מוזיקה+לבד שנקרא לו נמ"ל הוא בבחינת חוווית מפתח בחיי.

הכל היה טוב ויפה עד ה- 1 לאוקטובר 2004. ביום ההוא פגשתי את אח ליבי ושותף אמת לאהבת המוזיקה. באותו היום, הכרתי את אורן או בכינויו פפוצ' (שזה נעלי בית ברומנית, אבל זה כבר לפוסט אחר).

ברגע שראיתי את ערכת הרמקולים האימתנית והמיני דיסק שלו ידעתי שהגעתי הביתה. את השבועות הראשונים להיכרותנו, בילינו בהאזנה משותפת לשעות על גבי שעות של מוזיקה מעל חופי הים של גואה. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. ידעתי שהוא יהיה זה שאוכל לספר לו על כל אותן סטיות מוזיקליות שתמיד שמרתי לעצמי. לו יכולתי לספר על הרגל הנמ"ל שלי ( כאמור נסיעה+מוזיקה+לבד) וידעתי שהוא יבין. הוא יבין כי בדיוק כמוני, גם עבורו המוזיקה הייתה סם החיים, כמו חמצן. משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו.

לא ידעתי אז, שלראשונה, אעז לשבור את השילוש המקודש של נסיעה+ מוזיקה+ לבד ואחליף אותו לנמ"פ: נסיעה+ מוזיקה+ פרטנר.  האפשרות הזו עמדה למבחן מהר מכפי שחשבתי, כשנסענו יחד ברכבת מגואה לדלהי בנסיעה שארכה 40 שעות. עונג צרוף במונחים של נמ"ל שעתה הפך לנמ"פ. וכך ישבנו לנו דרגש מעל דרגש ברכבת. כל אחד עם עמדת המוזיקה הפרטית שלו. מדברים פה ושם, משתפים בשירים האהובים, אבל בעיקר בשקט כל אחד לבד, אבל הכי ביחד.

ומאז, אני והוא בנמפ"ים משותפים. נמ"פ לגווטאמלה, נמ"פ לאילת ובהמשך נמ"פ בטיולים בארץ יחד עם בני הזוג שלנו שהפכו להיות עדים אילמים להרגל המשותף.

כבר זמן רב שלא היה לנו נמ"פ. שגרת החיים, עבודה, קריירה, משפחה. פתאום נהיינו מבוגרים. ההתבגרות המהירה כמו נפלה עלינו ביום אחד, מרחיקה אותנו מההרגל הקטן שלנו. עד לספטמבר האחרון. ביום אחד בהיר, גמלה בליבנו החלטה. אנחנו מחזירים את הנמ"פ לסדר היום. קבענו יום, החלטנו על מסלול וכל אחד פנה להכין את הפלייליסט שלו לנסיעה. החוקים היו ברורים. מעולם לא דיברנו עליהם, אבל הם היו ברורים מאליהם לשנינו:

  1. כל אחד משמיע איזה מוזיקה שבא לו בפלייליסט
  2. ניתן להתפרץ זה לפלייליסט של זו
  3. נדרשת פתיחות מוזיקלית גבוהה. לא שופטים אף בחירה של האחר
  4. אין שום צורך לדבר במהלך הנסיעה ועם זאת, אם עולה משהו, מיד מחלישים את המוזיקה ומדברים
  5. יש מסלול נסיעה בגדול, אבל אנחנו נותנים לדרך לקחת אותנו כשהמוזיקה היא GPS שקובע ומתווה את הכיוון.

סתם יום של חול באמצע החיים
שני חברים
מכונית
הרבה מוזיקה
חברות.

אלו הם התוצרים של היום הזה:

התחלנו בקפה קטן בלטרון. שדה תירס משך את עיננו ועצרנו לשתות בצל התירסים שכבר בסוף עונתם. בדרך חזרה, נתקלנו בלהקת כבשים שחסמה את  השביל.

כשתכננו את המסלול שלנו לאותו יום, אורן נזכר במנזר שעליו שמע בעבר ותמיד רצה להגיע אליו. כשהגענו לירידה מירושלים לכיוון ים המלח, הוא לפתע שינה כיוון והפתיע אותי. "לאן אתה נוסע?!" שאלתי מבוהלת. "הפתעה" הוא אמר לי ואני חזרתי לשבת בשקט, מסוקרנת. את השיר הבא שמענו על כביש הגישה הארוך והמסתורי לכיוון מנזר סיינט ג'ורג' שנמצא בוואדי קלט

הדרך הובילה אותנו לאמצע שום מקום אופייני שכזה. לא היינו בטוחים שאנחנו בכלל בכיוון, עד שנגלה אלינו השער הגבוה שבהק מקרני השמש וקיבל את פנינו.

עברנו את השער והלכנו בשביל שהוביל אותנו אל המראה עוצר הנשימה של המנזר שחצוב בסלע כשהוואדי פרוש מתחתיו.

אני לא יודעת מתי בדיוק הבנו את זה, אבל היה ברור לנו שאנחנו נמצאים ברגע מיוחד. שאנחנו נמצאים ברגע שעליו עוד נדבר הרבה אחרי. רגע שדברים בלתי צפויים יקרו בו. ידענו עשרות כאלה בהודו והם לימדו אותנו לזהות מתי רגע כזה מתקרב. ידענו שאנחנו לקראת רגע כזה, אך לא ידענו מה הוא יביא עימו. לא לקח הרבה זמן ואז הוא נגלה לפנינו:

שתי ציפורים ירוקות התיישבו על חוט תיל במרחק של סמנטימטרים בודדים מאיתנו והתחילו לדבר ביניהן ואלינו. ממריאות לסיבוב קצר ונוחתות חזרה על החוט לאחר מספר שניות. שוחחנו איתם במשך דקות ארוכות ואף אחד מאיתנו לא רצה להפסיק.

לבסוף נפרדנו באהבה גדולה מהציפורים. מאוחר יותר חקרתי וגיליתי ששמה של הציפור המופלאה הזו היא- שרקרק ירוק והיא נצפית לעיתים רחוקות מאוד.  בדרכנו לאוטו, פגשנו חיה נוספת. לא ידענו שטיול שמיועד לשמיעת מוזיקה בחברותא, יהיה גם טיול של מפגשים מרגשים עם בעלי חיים.


המשכנו לכיוון ים המלח בהתרגשות קלה שכן אף אחד מאיתנו לא ביקר באזור מזה שנים.

הגענו למקום הנמוך בעולם שלצערנו גילינו שהפך גם להיות אחד העצובים בעולם. תופעת הטבע היחודית הזו, הולכת ונעלמת לנו.

ובעיתוי מושלם, התחיל להתנגן לו שיר שהיה מותאם באופן בלתי סביר בעליל, לאור, לשמש, לשעה, לאיזור ולהרגשה שלנו באותם רגעים

There's a big
A big hard sun
Beating on the big people
In a big hard world

 

עצובים מהמראות הקשים של ים המלח, החלטנו שחייבים להרים את המורל. אם המנזר היה משהו שאורן היה חייב לראות מזמן, עבורי זה היה ביקור ביקב יתיר. את הינות של היקב אני שותה מזה שנים רבות, ועתה סופסוף אוכל גם לראות את המקום שבו נעשה הקסם הזה. עשינו את הפניה הנדרשת והתחלנו לטפס לכיוון ערד.

מבוסמים "קלות", הבנו שכדאי מאוד שנאכל משהו. נזכרתי במסעדה הודית בשם "הודו הקטנה" בבאר שבע, שמעולם לא ביקרתי בה ולשם המשכנו. שנינו חובבי מזון ידועים בכלל ומזון הודי בפרט. בכל זאת, אלו הם הטעמים שליוו אותנו כשנפגשנו לראשונה בהודו. התפלאנו לפגוש את הטעמים ואף את התפאורה במרכז שכונה א' בבאר שבע. התיישבנו מתנשפים ואכלנו את אחת הסמוסות המשובחות ביותר שטעמנו אי פעם.

מפוטמים, הצלחנו בקושי לקום אחרי ארוחה מצוינת. השעה הייתה כבר 16:00 וחיפשנו לנו יעד מתאים להכנת קפה של סוף היום. החלטנו שהתצפית על בקעת צין במדרשת שדה בוקר תהיה התפאורה הנכונה ביותר. זה מה שקיבל אותנו כשהגענו.


ובמקום הקסום הזה גם פגשנו את בעל החיים האחרון ליום זה

מבושמים מהמראות של המדבר בשקיעה ואחרי ששתינו קפה בוץ ארצישראלי טיפוסי, החלטנו לשים את פעמינו לכיוון המרכז ולהתחיל את הדרך הארוכה הביתה. לא יכולתי לחשוב על מישהי מתאימה יותר מנורה ג'ונס המופלאה, להתחיל את המסע הזה חזרה הביתה.

את הדרך הביתה העברנו בסטנגה מוזיקלית שבה כל אחד מאתנו נתן לשני את המיטב שבפלייליסטים שהכנו. אני הרגשתי שזה העיתוי המושלם להוציא את התותחים הכבדים שלי, שכן העייפות של אורן אפשרה לו להכיל גם הזיות קשות ביותר.

בתום המשחק המוזיקלי הזה, שקענו לתוך עצמנו ונתנו למוזיקה להתנגן מעצמה ללא התערבות. זה היה הפסקול המושלם לסיכום יום פנימי שעשה כל אחד מאתנו. את מאות המטרים האחרונים עד שהגענו הביתה, ליוו אותנו הצלילים המופלאים הללו

כדי שתוכלו גם אתם ליהנות מהמוזיקה שהכנו ליום המיוחד הזה. הכנו עבורכם את הפלייליסטים המלאים ותוכלו לשמוע אותם פה ופה.

הפלייליסט של כרינה
הפלייליסט של אורן

כל אחד מאיתנו השקיע מחשבה רבה בבניית הפלייליסט שלו. חשבנו על האווירה, על הנופים שילוו את המוזיקה, על מה שאנחנו רוצים שהשני ירגיש. לערוך פלייליסט, זה גם דרך להתחבר לאנשים. למעשה המפגש שלי ושל אורן התרחש בזכות פלייליסט כזה. כדי לשמוע עוד על כוחו של הפלייליסט בכלל ועל הפלייליסט שחיבר ביננו בפרט, אתם מוזמנים להקשיב לתכנית הרדיו של אורן- "תיבת תהודה" ברדיו הבנתחומי, בה היתה לי הזכות להתארח:

תיבת תהודה- כוחו של הפלייליסט

הפוסט הזה הוא הזמנה מיוחדת עבורכם. זו הזמנה להאזין למוזיקה. אבל לא סתם מוזיקה, אלא כזו שמתוכננת מראש ומתוך כוונה. כזו שיכולה להשפיע על היום שלכם, להעיר את הלב, להיות השראה, לחבר אתכם לחיים שבכם, לתשוקה. זו הזמנה לצאת מהשגרה שלכם לקחת מישהו שאתם אוהבים, לצאת החוצה למרחבים ולמצוא דרך כדי לשמוע מוזיקה ולא רק לשמוע מוזיקה על הדרך.

זו גם הזמנה להמשיך איתנו את דרך המוזיקה שאותה אנו חיים ומקדשים. אתם מוזמנים להצטרף אלינו לסדנה מוזיקלית שבה נמשיך לחקור ולגלות איך מוזיקה יכולה להיות בת לוויה משמעותית בחיינו. נלמד איך להקשיב לה, איך להיעזר בה כמנוע רגשי וכחיבור תודעתי.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.

והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

 

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

10 תגובות

מיכל אגם אליסון דצמבר 3, 2017 9:47 am

מאוד אוהבת את הפוסט על המוזיקה גם אותי היא מחברת לחיים, אני אוהבת לנהוג מתמיד וזה הזמן שלי למוזיקה, אפילו אני יכולה לשיר בקולי קולות (אני זיפנית נוראית ) (;

תגובה
carina דצמבר 4, 2017 5:20 pm

מוזיקה באמת מחברת לחיים ועבורי היא ממש החיים. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייה. אגלה לך סוד קטן… גם אני שרה לפעמים עד שאני מזדעזעת מהזיופים ואז מגבירה את הווליום שידע לחפות על הקול שלי. מעין קריוקי מאולתר שכזה.

תגובה
מיכל אגם אליסון דצמבר 3, 2017 9:47 am

חוץ מזה התגעגעתי לכתיבה שלך

תגובה
carina דצמבר 4, 2017 5:26 pm

גם אני התגעגעתי… לכתיבה ולתגובות. בעיקר שלך …

תגובה
טלי דצמבר 3, 2017 2:42 pm

מאד מאד מתחברת לאהבה למוסיקה. אהבתי את עניין הפפוצ' ומחכה לפוסט בנושא.

תגובה
carina דצמבר 4, 2017 5:27 pm

תודה רבה טלי. פפוצ' זה אכן נושא מרתק ושם מיוחד לתת לחבר..

תגובה
נויה קומיסר דצמבר 3, 2017 5:21 pm

גמאני התגעגעתי ועכשיו אוכל לשמוע אותך בזכות השי המוסיקלי שהכנת לנו ובטח שנירשמת לעשות מוסיקה עם שניכם בסוף החודש! סיקרנת אותי ממש ממש

תגובה
carina דצמבר 4, 2017 5:28 pm

תהני מהשי. הושקעה בו הרבה כוונה ואהבה ואני בטוחה שתמצאי אותך בין השירים.
מצפה מאוד לראות אותך בסדנה.

תגובה
דיקלה מנחם דצמבר 3, 2017 5:56 pm

פוסט מסע נהדר! כאוהבת מוזיקה ומסעות ( בסדר הזה, עם נטייה לשילובים סינרגיסטיים) ממש התחברתי, לטקסט וגם למוזיקה. תודה

תגובה
carina דצמבר 4, 2017 5:29 pm

תודה רבה דקלה. כמה כיף לדעת ולגלות עוד שותפים לאהבת המסע והמוזיקה. כן ירבו.

תגובה

השאר תגובה