התיישבתי על הכורסא החדשה שרק קניתי. הסתכלתי סביבי. קרן אור רכה נכנסה דרך החלון והפיצה את אורה. פרחי הבבונג שאני כל כך אוהבת נחו להם בשלווה בצנצנת, מתמסרים לחומה של השמש. אני אוהבת את החדר שלי. עיצבתי אותו באהבה רבה עד הפרט הכי קטן.
לידי, בלוק נייר חדש עם ריח של דפוס, עט דק כמו שאני אוהבת ונר בריח לוונדר. אני חשה את ההתרגשות שלי בכל הגוף. שילוב של שמחה ופחד. בעוד דקות ספורות היא תיכנס. המתאמנת הראשונה שלי.
אני עוצמת את עיני, לוקחת נשימה עמוקה ומבקשת להיות הכי הכי טובה עבורה. אני שומעת את כל רעשי הרקע של מחשבותיי: “תהיי מקצועית, תעשי עבודה טובה”. אני מזהה אותם. זו הילדה הקטנה והמבוישת שבי. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה ולפני שאני מספיקה לסיים אותה, דפיקה בדלת. הלב מתחיל לפעום בחוזקה. אני ניגשת לפתוח את הדלת והנה אני רואה אותה. יש לה חיוך שובה לב ועיניים כחולות עמוקות, שאני לא רוצה להפסיק להביט לתוכן. אני מקבלת אותה בברכה ומובילה אותה לחדר האימון.
שתינו מתיישבות ומחייכות במבוכה. היא מתחילה לדבר ולי קורה משהו. אני עוברת בבת אחת לממד אחר לגמרי. כל כולי נמצא עכשיו איתה. החדר נעלם, גם הפרחים וקרן האור. אפילו המחשבות שלי הלכו יחד איתם. אני הופכת לנוכחות מלאה. האוזניים, העיניים, הלב, אפילו הידיים והרגליים, מקשיבים לה קשב רב. להיות עם מישהו באופן מלא, זו חוויה שאין כמותה.
זה הרגיש כמו לא יותר מחמש דקות, אבל שעה שלמה עברה והאימון הראשון נגמר. אין תחושה של זמן בנוכחות מלאה. אנחנו מסכמות את השיחה והיא אומרת לי “זו השיחה הכי נעימה שהייתה לי אי פעם”. חום ממלא את גופי. אנחנו קובעות את השעה של הפגישה הבאה שלנו. אני מלווה אותה לדלת ונפרדת ממנה באהבה גדולה.
הדלת נסגרת ואני נותרת עם חוויה חדשה שמעולם לא חוויתי קודם. היה לי ברור שמשהו משמעותי קרה לי בשעה הזו. ידעתי שיש כאן משהו שמשנה באופן מהותי את כל ההסתכלות שלי על ביטוי ויצירה.
יצירה מתוך הקשר
35 שנים של ביטוי ויצירה קדמו לאותה שעה גורלית. האימון הראשון שלי היה גם גשר חדש אל עבר יצירה מסוג שונה. אחרי שנים של ביטוי עצמי שבו אני הייתי זו שעל הבמה, פיניתי את הדרך ועכשיו הפכתי להיות זו שנותנת את הבמה לאחרים.
אין לי מילים שיכולות לתאר את החוויה העוצמתית הזו. אני, שידעתי עד כמה מפחיד זה להתבטא, יכולה להיות היום, מרחב קשוב עבור אחרים. כל הפחדים, הסרטים, המקרנים והפריזמות הולכים למקום אחר. כולם מתפנים בבת אחת ואני עסוקה בדבר אחד בלבד- להקל על סבלם של אחרים ולהיות בנוכחות מלאה לגדולתם. פתאום הכל נראה לי חד וברור כל כך. כל הדרך שעברתי, הכינה אותי לדבר הנפלא הזה של להיות מרחב אוהב וחומל לאנשים אחרים.
אני יודעת לומר היום, שמה שקרה לי באותו יום הוא, שקיבלתי במתנה הקשר חדש.
כשאנחנו מתבטאים מתוך הקשר, הכל נופל למקומו. הקליניקה שלי היא יצירה לכל דבר. יצרתי במו ידיי, עסק חדש עם חזון וערכים, עיצבתי את חדר העבודה שלי, פתחתי תיק במס הכנסה, אבל בעיקר יצרתי מרחב חדש של הקשבה. את פלטת הצבעים והמטר שהיו הכלים שלי כמעצבת, החלפתי בכיסא, טישו, כוס מים והקשבה טהורה.
מה שאיפשר את כל זה, היה ההקשר של העבודה שלי. הבנתי שהיצירה שלי, יש לה תכלית. זו לא רק יצירה לשם יצירה. זו יצירה מתוך הקשר של ריפוי. כשיש הקשר רחב שהוא גדול מאיתנו, יש לנו את הדלק לעשות דברים גדולים באמת. ההתעסקות ב- “האם אני טובה מספיק”, כבר לא נובעת מהמקום הפגוע, אלא מרצון להיות הכי טובה שאפשר עבור אחרים. זה מקום אחר לחלוטין.
העשייה מקבלת אופי וצבע עמוקים יותר. היום ברור לי למה אני עושה את מה שאני עושה. וכשיש את ה”למה”, ה”איך” הופך להיות ממקום שמשרת משהו שהוא גדול ממני.
חשבו על היצירה שלכם. תהיה אשר תהיה:
מה ההקשר של העשייה שלכם?
אם זה עסק שהקמתם, מה התרומה שלו לעולם? מה יהיה/ יקרה בעולם בזכותו?
אם כתבתם פוסט, מה יקרה למי שיקרא אותו?
אם עיצבתם חלל, איך ירגישו הלקוחות שלכם בתוכו?
אם הקמתם משפחה, מה ההקשר שבתוכו אתם מגדלים את ילדכם?
לכל יצירה יש הקשר. צריך רק למצוא אותו. ההקשר הוא קריטי משתי סיבות עיקריות. אחד, הוא נותן כיוון ברור לעשיה שלכם וממקד אתכם. אתם מבינים למה אתם עושים את מה שאתם עושים. שתיים , ההקשר נותן את המצע הנכון ליצירתיות ומעוף. כשאנו יוצרים ולא רק ממקום של ביטוי אישי, אלא גם עבור תכלית שגבוהה מאתנו, יש הרבה פחות התעסקות בפחדים ובפגיעות שלנו. הרצון להיות במיטבנו, לא נובע מתוך פחד מביקורת, אלא מרצון להיטיב עם אחרים.
יצירה מתוך הקשר זה ליצור מתוך אהבה ולא מתוך פחד
עידן חדש של יצירה
אני חושבת על האימון הראשון שלי. לא ידעתי אז, שזו תהיה גם נקודת ההתחלה של עידן חדש של ביטוי עבורי. השנים הבאות לימדו אותי מה זו עשייה מלאת חדווה שבאה מהמקום הנכון, מההקשר המדויק עבורי. הרגשתי שהגעתי הביתה. באותן שנים, התרחקתי יותר ויותר מעולם העיצוב והאסתטיקה. השעות הקסומות בקליניקה מילאו את עולמי.
זה היה במהלך שיחה עם חבר יקר שלי, אודי, שמשהו התחיל לזוז בי. סיפרתי לו משהו מצחיק שקרה לי ותיארתי לו כל פרט קטן. הוא הקשיב לי קשב רב ולפתע אמר “אולי תכתבי בלוג?” “בלוג?!” שאלתי בפליאה גמורה. “אני?!” הרגשתי איך הראש שלי מתחיל להסתובב. “תקשיבי, אני מכיר אותך כל כך טוב והסיפורים שלך הם… לא יודע איך לומר את זה… הם תמיד מעניינים ומסקרנים. אני מקשיב לך וכל פעם לומד משהו חדש על עצמי”.
אם הייתם רואים אותי באותו רגע, הייתם רואים עגבנייה אדומה ענקית שמחוברת לגוף של אשה. לנגד עיני, חלפו עשרות אם לא מאות הדפים שספגו את המילים שלי במהלך חיי. “תראה, אני כותבת מאז ומתמיד, אבל זה רק בשבילי כדי שאוכל להתמודד עם דברים , זה אישי נורא, אני ממש לא רוצה שאנשים יקראו את זה”.
אודי חייך אלי ואמר- “אבל תמיד אמרת לי שאת רוצה לכתוב ספר”. “נכון” אמרתי לו. “אני רוצה לכתוב ספר, ונכון שיהיו בו גם פרטים אישיים מתוך חיי, אבל זה יהיה כדי לתת השראה לאחרים”. “נו, אז למה שלא תכתבי בלוג מתוך אותו מקום?”
בשלב הזה, כבר הייתה לי סחרחורת של ממש. פתאום הכתיבה שלי, האימון, ההקשר שבתוכו פעלתי, הסתדרו מחדש, כמו חפיסת קלפים שנטרפה. הכתיבה שלי, שהייתה ערוץ הביטוי הכי משמעותי בחיי, קיבלה את ההקשר המדויק לה. הבנתי שהאימון זה ערוץ דרכו אני תורמת את תרומתי לעולם, אך עתה, אוכל להוסיף גם את הכתיבה. הפעם כערוץ לתרומה בנוסף לתפקידה המקורי של ביטוי תראפויטי גרידא.
כבר באותו היום, התחלתי לבדוק מה זה בלוג, איך פותחים אחד ומה צריך לעשות. זה לא היה פשוט. אני רגילה לכתוב בצורה מאוד חשופה ואישית. הרעיון שאחרים יקראו אותי, גרם לי לשאול שאלות מהותיות לגבי מה אני חושפת ומה לא. מי מכם שכבר מכיר את הבלוג שלי, יודע שאני כותבת בצורה ישירה ואותנטית. אך כל פיסת חיים שאני מביאה, נחשפת רק אם אני יודעת שיש בה ערך לקוראים.
הבלוג שלי קיים כבר יותר משנה ואני בתהליך מתמשך של דיוק ושל שיפור התוכן. אני מרבה להתייעץ ולשאול איך אני יכולה להשתפר. מאשה שפחדה לקבל ביקורת, הפכתי להיות זו שמחפשת אותה. היום, אני שומעת את הביקורת ממקום אחר. אני שומעת אותה ממקום שבו אני לא תמיד מלאת ביטחון אבל מאוד בטוחה בהקשר ובתכלית של מה שאני עושה.
המקור של היצירה
אם אני מסתכלת על האופן שבו אני כותבת, אני מגלה שיש לפחות 3 אופנים שונים.
כתיבה מכוונת- יש משהו שאני מבינה או מגלה, איזו זווית הסתכלות חדשה ואני יושבת ומנסחת את מה שהבנתי או גיליתי. זו כתיבה ברורה וידועה מראש.
כתיבה אינטואיטיבית/ אסוציאטיבית– אני לוקחת נושא, רושמת אותו בראש הדף ונותנת לאסוציאציות לעלות. אני כותבת את כל מה שעולה ומתוכו, מתגלה פתאום רעיון חדש. בדרך כלל ממקום לא צפוי בכלל. הכתיבה הזו יוצרת סדר חדש של דברים שהיו בתוכי ופתאום נולדת לה יצירה חדשה מכיוון מפתיע וחדש.
הכתיבה “האחרת” – הצורה האחרונה, היא הנדירה יותר והאהובה עלי מכולן. בכתיבה הזו, אני משמשת ואין לי דרך אחרת לתאר את זה, כקלדנית. כן, כן. קראתם נכון- קלדנית. המילים לא מגיעות ממני, הן רק עוברות דרכי. זה בדרך כלל קורה בלילה. באזור הדמדומים שבין ערות לשינה.
המילים מופיעות לפני, מנגנות את השיר שלהן באוזני. הן קוראות לי ומפתות אותי לקום ולכתוב אותן. היום אני כבר יודעת, שאם לא אקום לכתוב אותן, הן יעופו למקום אחר ולעולם לא תחזורנה.
אז אני מרימה את עצמי, ספק ערה, ספק ישנה ורצה לחדר השני. האיש היקר שלי, יכול לספר לכם על אותם לילות הזויים שבהם אני פורצת לפתע מחדר השינה, אחוזת אמוק, רצה מהר לחדר שני לכתוב. הוא מביט בי ונאנח. “מה? המוזה הגיעה?” הוא שואל ואני פוטרת אותו וקוראת “כן, כן. אתה יודע איך זה. היא תמיד מגיעה כשזה הכי לא קשור”. היום, הוא כבר לא מתרגש מזה.
אני פורצת בסערה לחדר, לוקחת דף ועט ומנסה בקושי רב לתמלל את מפל המילים שנופל עלי. היד לא מספיקה להשיג אותן, זה כמו מרדף קצר ומהיר שאני חייבת להשלים. הן באות בצרורות, תובעות את מקומן על הדף ואני רק צריכה לתת להן לעבור דרכי בצורה שהכי נאמנה למקור. כשהן מסיימות את המחול שלהן, הן נרגעות ואני יכולה להניח ליד המותשת שלי לנוח.
למחרת בבוקר, כשאני נכנסת לחדר, אני רואה את הדפים מונחים איפשהו. הם נראים כאילו מלחמה עברה עליהם. אני מנסה לפענח בקושי רב את המילים שלי וקוראת אותן כאילו זו הפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
זו חוויה מיסטית לחלוטין ואני נמנעת מלנסות לפענח או להסביר אותה. הפוסטים האהובים עלי נכתבו ככה. ביניהם- חמלה, כוחה של עדות והסטטיסטיקה של עצמי. הפוסטים שלי, כידוע לכם, הם לא מאוד קצרים… אני נדהמת כל פעם מחדש איך 2,200 מילים בממוצע, מוצאות את עצמן נכתבות תוך דקות ספורות.
מה הוא אותו מקור שממנו מגיעות המילים?
האמת היא, שאין לי מושג. בחלק השני של הטרילוגיה, תיארתי בפניכם כיצד נוצר רעיון. הכתיבה שתיארתי פה, היא הצורה המרגשת ביותר של יצירת רעיון. אני מניחה שיש מקור עצום של שפע וידע שנמצא איפשהו בכוכבים או בין העננים ורוצה להגיע אלינו. התפקיד שלנו כאן, הוא רק לטפל בנו, להשקיט את כל הרעשים, לפעול מההקשר שנכון לנו ולתת לעצמנו להיפתח לאותו מקור חבוי ובלתי מוסבר.
לפני מספר חודשים, נתקלתי בהרצאה מרתקת של אליזבט גילברט, הסופרת שכתבה את “לאכול, להתפלל, לאהוב”. נדהמתי לגלות שהיא מדברת בדיוק על מה שאני כותבת לכם. למעשה, היא ממש משתמשת באותן מילים כמו “מקור” או “לרדוף אחר המילים”. כשראיתי את ההרצאה הזו לראשונה, הבנתי שחוויות היצירה שלי אינן מוטרפות, אלא “נורמאליות” לחלוטין. אני ממליצה מאוד מאוד מאוד (זה מספיק ברור כמה אני ממליצה?) לראות את ההרצאה הזו.
אתם בטח קוראים את מה שכתבתי ואומרים לעצמכם, אבל לי זה לא קורה אף פעם, איך אני יכול/ה לגרום לזה לקרות עבורי? ובכן, התשובה היא שאתם לא יכולים לגרום לזה לקרות. הקסם הזה קורה או לא קורה. אבל אני בטוחה מעבר לכל ספק, שזה קרה גם לכם. פשוט לא שמתם לב.
השפע היצירתי הזה, לא חייב להגיע באמצע הלילה ולהיות דרמטי כל כך. הוא יכול לקרות סתם במהלך שיחה, באמצע צפייה בסרט, או סתם בתור הארוך לקופה בסופר. כל מה שנדרש מכם, הוא לשים לב ולהקשיב. השפע היצירתי לא חייב לבוא במילים, הוא יכול להגיע בתמונות, בתחושות, בצלילים, או בכל צורה אחרת. כולם דורשים רק את נוכחותכם המלאה.
תרגיל
פנו לעצמכם מקום ווזמן והקדישו אותם למציאת ההקשר מתוכו אתם פועלים:
לסיכום
המסע שלי התחיל כילדה שגדלה במרחב בקורתי, עבר לאשה שמשקמת את היצירתיות שלה והמשיכה למי שאני היום כמאמנת, כותבת ומנחה. הבראתי את היוצרת שבתוכי, בזכות המרחב המיטיב של מטפלי. למדתי ליצור אותו עבורי והיום אני מספקת אותו לאחרים באהבה גדולה.
היום אני יכולה להיות “על הבמה” תחת כל כובע, בין אם זו המאמנת, הכותבת או המנחה. כשאני פועלת בהקשר הנכון ופתוחה לקבל את השפע היצירתי- הקסם פשוט קורה.
הטרילוגיה הזו נולדה מתוך עבודתי כמאמנת עם אשה שיקרה לליבי, מתוך שיחה מרתקת עם מורתי היקרה יונית צוק, מתוך הזיכרונות הקשים שעלו לי ומתוך העבודה האישית שאני עושה עם דנית המאמנת שלי. בכולם, היו ניצוצות של חסד ואהבה. הם נתנו לי את ההשראה והכוח הנדרשים כדי להמשיך ולכתוב גם כשהיה לי קשה. את כל השאר, עשה עבורי, משהו שגדול ממני. אני רק הייתי צריכה להיות נוכחת ולהקשיב.
למי שלא קרא, הנה החלק הראשון של הטרילוגיה וגם השני 🙂
אני מקדישה את הפוסט הזה לחברי היקר והאהוב אודי.
אודי, הלידה של הטרילוגיה הזו התרחשה במקביל ליצירה המחודשת של עצמך. תודה על כל מי שאתה ומה שאתה עבורי. כל כך שמחה שאתה בחיי.
שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:
כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©
13 תגובות
טוב, זה שאת הופרדו ממני ושאנחנו תאומות, את זה אמרתי לך מזמן. את כותבת את כל מחשבותי. גם אני הגעתי ממרחב ביקורתי ומחפשת היום ביקורת על העשיה שלי, אחרי שנים שנמנעתי מעשיה וחששתי מביקורת.
מדהימה שכמוך. התרגיל מצויין, מאמצת אותו כי אלה שאלות חשובות.אנינכבר מחכה לספר.
איה שלי, ידעתי שתתחברי לחוויות של הביקורת. גדלנו במרחב דומה ואת יודעת מה הסיבה שבגינה אני חושבת שזה כך (רמז- זה קשור לחבל ארץ כלשהו…)
זה מקום נפלא להיות בו. ממקום של פחד, לעבור למקום שמבקש להיות הכי הכי טוב. מה שנותן את המוטיבציה, זה הרצון להיטיב עם אחרים. זה פשוט שם את הכל במקום הנכון.
איזה כיף לכתוב לצלילי אדי המלך!!!! חולה עלייך….
אז ככה – הכי closure שיש. ארזת וסיכמת והבהרת את כל הסדרה המופלאה הזאת. בתאכלס – למי אני יוצרת? ולמה? כי זה הבוטום ליין. אולי לעצמי? חוץ מללקוחות שלי? אולי הכתיבה היא לעצמי קודם כל? לא יודעת… צריכה לחשוב על זה..
לגבי הצינור של המילים – לי זה עוד לא קרה, אבל אני מייחלת לעצמי שיקרה יום אחד. אולי אני בעצם צינור של תמונות? של אתרים? 🙂 יכול להיות..
נשיקות
אני ואת חולקות את אהבתנו לאדי המלך ואני אוהבת את השיר הזה. יש משהו בצליל שלו שמחמיא לתוכן של הפוסט.
לשאלתך, את יוצרת קודם כל לעצמך. נקודה. זה המקום שממנו הכל מתחיל. היצירה שלנו שזה הדרך שבה אנחנו מתבטאים בעולם ונוננים לעצמנו תוקף. השלב השני הוא ליצור ממקום רחב יותר, מהקשר גדול יותר ולמה זה חשוב? קודם כל כי זה עוזר לנו היוצרים להמדיך ליצור ובעיקר שם את הדברים במקום הנכון. לא עוד התבוססות באגו הפגוע שלנו, אלא להיפך, ההבנה שמה שאנחנו ומה שאנחנו עושים, יש לזה תפקיד ותכלית בעולם.
לגבי הצינור- זה הכל- מילים, תמונות, צלילים, טעמים. ואני קצת מכירה אותך… את לגמרי שם.
כרינה אהובה,
תודה על התהליך הזה, שהעברת אותי כקוראת, בטרילוגיה של היצירה. כיוצרת אני מאוד מתחברת לנושא ולדרך הראיה שלך. האופן שבו ניתחת, פרקת לגורמים והרכבת חזרה את הדברים מאוד מדברת אלי. פתחת בקונפליקט, שאני מודה שהשאיר אותי חסרת מנוחה, כמעט מתוסכלת, ומצפה לבאות, ובהדרגה עברת לפיתרון. אין כוונתי לפיתרון במובן של דבר מה פתור וסגור, אלא למין נקודת ראיה רגעית כזו שבה ניתן לראות את הפאזל הענק והשלם שכל החלקים מתיישבים בתוכו. כמו פאזל, התמונה מורכבת, מלאה סדקים ועשויה מהמון חלקים, אבל בכל זאת תמונה שלמה ובהירה, דרך להתייחסות, להסתכלות, לעבודה, לאימון.
מה שאני הכי אוהבת בפרק הזה שכולו בא מהנשמה. אני קוראת אותו ומדמיינת את גלי הים, רגועים ונינוחים. נושמים. מקסים בעיני איך תיארת את עצמך ממתינה למתאמנת הראשונה, איך כל נשמתך מרוכזת באימון עד שהמרחב הפיזי נעלם.
אוהבת איך שתארת את ההקשר של העבודה שלך והבלוג- מתן תרומה וערך. והאם יש דבר כזה הקשר אם הוא לא בא ממעמקי הנשמה? את מראה כאן איך מה שבא מתוכך, או מתוכנו, שהכי מחובר לנשמה שלנו, להקשר, הכי טבעי והכי עוצמתי ומשמעותי לנו ולסובב. מגיע בפשוט, ולא בכוח, זורם טבעי ולא בדחיפה ובכוח.
בעצם בחלק הזה הנחת לרגע את המודלים והתיאוריות ונתת במה למקום מזוקק וטהור- ההקשר, משם אני פועלת.
מדהים אותי שציינת את שני הפוסטים שאני הכי הכי אוהבת שהם אלה שנבעו מתוכך באופן מיסטי כמעט. הפוסט על חמלה הוא למעשה הפוסט דרכו הכרתי אותך ככה קצת יותר באמת, לראשונה, ובו התאהבתי בבלוג הזה ובך.
התרגיל אדיר. אני חושבת שיש בו כוח אדיר להנעה גם במצב של קיפאון ואובדן דרך וגם במצב של זרימה ועשיה.
תודה על הכל. על מה שאת, על ההקשר שלך על כל מה שנולד מתוכו, טהור, מים טריים חיים.
תמסרי את תודתי גם לאודי. מגיע לו 🙂
אוהבת אותך.
אשה אהובה ויקרה שאת,
אני לא יודעת איך להתחיל להגיב בכלל. התגובה שלך השאירה אותי פעורת פה ונרגשת.
מהמילים שלך, אני מבינה עד כמה התחברת אלי ואל הרעיונות שלי וזה פשוט עונה אחד לאחד על ההקשר שלי, של העשייה שלי, הכתיבה, הכוונה הטהורה. כשאני קוראת את תגובתך, זה כאילו שאלוהים אומר לי- הכל בסדר, את במקום הנכון.
אבל התגובה שלך מרגשת אותי מכיוון נוסף. את שמה לב לניואנסים כל כך עדינים שזה פשוטמדהים אותי. את כמו ציפור שעפה על גבי הרוח שיש מאחורי המילים שלי. אני יודעת שמה שכתבתי הרגע הוא פואטי מאוד, אבל את התחברת כאן לדברים שהיו בליבי וברוחי שכתבתי את הפוסט.
אני חושבת שזה לא סתם שלמדתי אדריכלות. זה לימד אותי איך לבנות. הרצון ביצירה חופשית, נטולת מאמץ, החיבור למשהו גדול יותר, הזיקוק של הדברים, ההקשר הטהור של היצירה- אלו הם האבנים שמהם אני בונה את חיי.
תודה שאת רואה אותי מעבר למילים. שאת מתחברת לרוח שלי.
אני אוהבת אותך מעמקי ליבי <3
וואו, כרינה, את עבורי מקור של השראה. השראה של כיווני חשיבה חדשים, ושל רגישויות.
“כשאנחנו מתבטאים מתוך הקשר, הכל נופל למקומו… הבנתי שהיצירה שלי, יש לה תכלית. זו לא רק יצירה לשם יצירה.” זה פנטסטי. עבורי זו זווית חדשה לגמריי ורעננה לכל הנושא הזה שנקרא יצירה. גדלתי, ואולי גם חונכתי, להאמין בגדולתה של האמנות לשם אמנות. זו שנוצרת לשם ביטוי לדחפים היצירתיים שנמצאים ביותר עצמו. פיקאסו, ואן גוך, בטהובן, באך…
לימים למדתי להבין את ערכה של יצירה בעלת תכלית שימושית, פרקטית. העיצוב. מקצוע האם שלך וגם שלי.
ואז את באה עם ההפוך-על-הפוך הזה שלך, שיצירה מתוך הקשר – כתיבה או הקשבה מתוך מטרה להשפיע טוב על אנשים – היא בעצם בעלת הערך הגבוה.
היצירתיות המחשבתית הזו שלך, משפיעה טוב עליי.
“הרצון להיות במיטבנו, לא נובע מתוך פחד מביקורת, אלא מרצון להיטיב עם אחרים”.
אין כאן חרדת ביצוע, אלא חרדת המיטיב, להיטיב. כמה יופי יש בזה, כמה עוצמה.
.
לפני חודשים אחדים, בסמוך לקריאה ראשונה שלי בפרק הראשון בטרילוגיה שלך, יצא לי להיתקל בפעם הראשונה באליזבת גילברט. יש לי מין מנהג כזה, כשאני עושה עבודות בבית, כמו קיפול כביסה או העמסת הכלים במדיח, אני מקשיבה למשהו באזניות. הקשבתי לראיון שהוביל אותי אליה. ואז שמעתי אותה, וחשבתי עלייך. הרגשתי איך היא ואת מתקשרות אצלי, בעניין היצירה.
מעניין שגם את.
.
ועוד דבר – התמונות. מסתבר שאת ואני חולקות גם רגישויות אסטטיות. הפרופורציות ונקודות המיקוד בתמונות שאת מעלה, הבחירה איך ואיפה להציב טקסט, אפילו האופן שבו את מציינת זכויות יוצרים – כל אלו יוצרים בי הזדהות ויזואלית עמוקה. יש דבר כזה?
.
אני אוהבתותך. זהו
ואוו… מאיפה להתחיל להגיב על התגובה המרגשת שלך.
את יודעת, בזמן שקראתי את המילים שלך, נזכרתי במשהו. נזכרתי בהגשה שלי בבית הספר לאדריכלות. השתכלתי על המורים שלי, שהיו כולם אדריכלים כמובן. ראיתי את מלחמות האגו שלהם ועלה בי חשש כבד שלא אוכל להשתלב בתחום הזה כי אני לא יודעת איך להיות שוויצרית ואדריכלים הם בדרך כלל שוויצרים כאלה. כבר אז, כנראה שהבנתי משהו על כך שיצירה שמונעת רק מאגו- זה לא בשבילי. כיצאתי לעבוד כמעצבת, נתקלתי שוב באותה הבעיה.
אני חושבת שעולם הטיפול הציל אותי. הוא הציל אותי גם מבחינת הטיפול שטיפל בי, אבל הוא הציל אותי כי כשהתחלתי ללמוד אימון, נחשפתי לכל הרבה פילוסופיות חדשות שמדברות כולן על כמה כולנו מחוברים זה לזו ועד כמה השפעה (לטוב ולרע) יש לנו זה על זה.
אני מאמינה שלעולם לא הייתי מצליחה להתגבר על הקושי שלי עם ביקורת אם לא הייתי מרחיבה את ההקשר שבתוכו אני פועלת. זה כל כך משמח אותי לשמוע שהמסר הזה מרגש אותך.
התגובה שלך מחזקת אותי בדרך שלי שבה בחרתי. בפוסט שלי על חמלה, הבאתי ציטוט של הדלאי למה שאמר “נוכל להסתדר ללא דת, אך לא נוכל להסתדר ללא טוב לב”. זה המוטו שלי חן. טוב לב ורצון להיטיב עם אחרים, זה הדרייב הכי משמח והכי משמעותי שאי פעם נתקלתי בו.
אוהבתותך גם מאוד. זהו זה
טוב, שני דברים
.
לבן שלי קוראים תום. תום ב-ת’. שלמות ותום הלב. כוונות טובות
הוא בן 12 וכותב ‘דרשה’ – מין משימה כזו של בית הספר בכיתה ו’. במסגרתה הסברתי לו את המשמעות שאבא שלו ואני החדרנו בשמו ובהוויה שלו. בעיקר תום הלב והכוונות הטובות. מעניין איך הידע הזה ישפיע עליו ועל מי שהוא, ואיך הוא תופס את עצמו
.
פעם מזמן, לפני שנות אור, הייתי יוצאת לדייטים
יצאתי לדייט עם אדריכל-רב-אגו, בדיוק כמו אלה שתיארת. הוא סיפר לי על בתים בשכונה שלי (אז בלב תל אביב), שהם בבעלות המשפחה שלו. בתחתית אחד הבניינים שכנה, שנים קודם לכן, ‘הגלריה הלבנה’ בית קפה וגלריה לצילום
כמעצבת אופנה, סיפרתי לו, חשבתי לפעמים לפתוח במקום גילגול חדש לגלריה הלבנה, שתיקרא באותו השם, ותהיה מקום של עיצוב לכלות
התגובה שלו הייתה מתנשאת ומעליבה, מקטינה מאד כלפי אופנה, ומאדירה את האדריכלות
אבל העולם, יש לו חיים משלו, וכבר שנים שוכן בתחתית הבניין הזה – ממש בחלל של ‘הגלריה הלבנה’ – סלון לעיצוב שיער.
צדק פואטי
מה שתארת לא מפתיע אותי (שיחה על אדריכלים תהיה בארבע עיניים…) ואת רוצה לשמוע משהו מצחיק? עד לפני שנתיים, זו הייתה המספרה שלי… 🙂
פוסט יפיפה ומעניין כ”כ כרינה. מזדהה עם הדברים שאת מעלה פה, יצירה ופעולה מתוך משמעות וערך, שמדדי היצירה הם לא של ”הצלחה” חיצונית ונוקשה. גם אותי מעניינת ”האנרגיה” של היוצר או יוצרת, התהליך האישי שעברו וההחלטות שקיבלו, ומה חסם או הניע אותם בתהליך.
החיבור שלך לטיפול מקסים וכ”כ רלוונטי. ההתרגשות שלך לקראת מפגש, המעבר מביישנות לנוכחות – מכירה את הדברים האלה מתוך חיי. ”יצירה מתוך הקשר” זו דרך רכה ועמוקה להסתכל על הדברים. זה ממש מאיר ומאוורר – יש תחושה של אוויר ומרחב בפוסט שלך. ו”כתיבה אחרת” – תיארת במילים איזה קסם שעד עכשיו היה אמורפי וכיפי עבורי
שלי יקרה, “האנרגיה” של היוצר תמיד יוצאת מתוך המקום האישי. לרוב ממקום צר של כאב וחיפוש אחר משמעות ומזור. זו נקודת ההתחלה של התהליך היצירתי. היצירה מביאה ריפוי וביטוי לכל אותן פינות חשוכות שבנפש והרצון להיראות ולקבל משוב ואהבה. יש יוצרים רבים שנשארים שם. ואז הם הופכים להיות תלויים מאוד באהדת הקהל. אני רוצה שיוצרים ירחיבו את היצירה שלהם. שתתחיל מהמקום הצר והפגוע, תעבור דרך הביטוי והמפגש החוצה, אבל שתמשיך הלאה להקשר גדול ורחב יותר מה”אני”. שם מתחיל הקסם האמיתי.
נהניתי מאוד לראות את יצירותיך. הנעליים שאת מעצבת, יש בהם עולם ומלואו. שימי לב כיצד התהליך היצירתי שלך, עובר להיות הביטוי האישי של האנשים שהולכים עם הנעליים שלך.
תודה על המילים החמות והמשך יצירה מלאת הקשר ומשמעות.
[…] – שמסביר על התנאים להיווצרות מרחב יצירתי, ולבסוף חלקו השלישי והאחרון של הטרילוגיה שמסביר על ההקשר של […]