חומרים של החיים

ביוגרפיה של הוקרה

נובמבר 15, 2016 16 תגובות

כשאני צריכה להוציא את הפוך מהארון, אני גם יודעת שתיכף הוא מגיע.

יום ההולדת שלי.

והשנה הוא גם עגול כזה ויש לו מספר שאנשים משייכים לו משברים ונותנים לו מונחים פסיכולוגיים ארוכים שמסתיימים בסיומת "איזם" כזו או אחרת. אז בואו נעשה הסכם מעכשיו ועד סוף הפוסט: אנחנו לא מדברים על המספר הזה, לא רומזים עליו, לא מנסים ליפות או להקטין אותו בסגנון- "XXXים זה השלושים החדש", כי זה הבולשיט הכי גדול ששמעתי בחיי. אוקיי?! אנחנו פשוט לא נדבר על זה בכלל.

אז עכשיו ששמתי את זה מאחורי, בוא נראה מה אני עושה עם היומולדת הזה לעזאזל.

אני אוהבת לכתוב לכבוד יום הולדתי. אני מרגישה שבכל שנה, אני מקבלת אותו ממקום אחר. בשנה שעברה כתבתי את אחד הפוסטים האהובים עלי "הסטטיסטיקה של עצמי". זה פוסט שמדבר על הייחודיות של כל אחד ואחד מאתנו ואת הבקשה לחגוג את אותה ייחודיות.

והשנה.. אני שואלת את עצמי מאיפה אני מגיעה ומה אני מביאה איתי ליום ההולדת הזה. האמת היא, שאין לי מושג . למעשה, בניתי על זה שברגע שאתיישב לכתוב, זה פשוט יגיע, אבל אני כבר בפסקה השלישית פה וכפי שאתם שמים לב, זה לא הולך לשום מקום.

img_13915

לפני מספר ימים, הייתה לי שיחה צפופה עם חיי. כן, לשאלתכם, אני משוחחת עם החיים שלי. יש לנו שיחות מעניינות ועמוקות. הפעם, השיחה הייתה סוערת במיוחד. למעשה היא הייתה סוערת כל כך שהיא הפכה לשיחת "יחסינו לאן". מסתבר שלחיים שלי קצת נשבר ה…ין ממני.

"את ממש לא מעריכה אותנו" הם אומרים לי.

"זה ממש לא נכון", אני עונה להם. "אני מתה עליכם".

"מתה עלינו?!" זה קצת פרדוקס למות על החיים, לא?

"טוב, בסדר בסדר, לא מתה, אוהבת אתכם מאוד מאוד מאוד. אוקיי?"

בשיחות שלי עם החיים שלי, אני בדרך כלל יותר ה"גבר" בשיחה והחיים הם יותר כמו אשה רגישה ועדינה שרוצה לדבר כל הזמן (סליחה מראש על האפיון המגדרי הגס, יש גם הרבה גברים רגישים ועדינים ונשים שממש לא, אבל אתם מבינים אותי)

"את לא מעריכה אותנו, את לא רגישה, את לא מתייחסת בכבוד, את רק באה בטענות כל הזמן וזה גורם לנו להרגיש כאלה קטנים" הם אומרים ומסמנים עיגול קטן עם האצבעות.

אני מתחילה לאבד סבלנות. "אבל אני חוגגת אתכם כל הזמן. אני עושה את מה שאני הכי אוהבת, יש לי המון אהבה בחיי, אנחנו מטיילים יחד, אוכלים טוב, שומעים מלא מוזיקה, מטפלים בעצמנו. מה העניין?"

"העניין הוא להגיד תודה ולא לקחת אותנו כמובן מאליו"

בשלב הזה, כבר ממש איבדתי סבלנות. "אני לא לוקחת אתכם כמובן מאליו!!!!" זה ממש לא הוגן לומר לי את זה. אם יש משהו שאני יודעת בבירור, זה כמה אתם ממש לא מובנים מאליהם.

"טוב, אז רק תגידי לנו את זה. גם אם אנחנו יודעים שאת אוהבת ומעריכה, אנחנו עדיין צריכים לשמוע את זה ממך, טוב?    ( הם כמו אשה רגישה, כבר אמרתי?)

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-3151

טבעה של ההוקרה

כל מדריך או מורה רוחני, יאמר לכם עד כמה חשוב להוקיר. מסתבר שהטבע האנושי נוטה לראות בעיקר את מה שלא קיים והרבה פחות את מה שיש. כשהבנתי את זה, אמרתי לעצמי שיש לפחות נחמה בכך שאני אכן שייכת למין האנושי, כי את הסימפטום הזה מצאתי בי באופן תדיר.

מעולם לא הייתי מהמוקירות ואני מזהירה אתכם מראש, הקטע הבא הוא מאוד מאוד קלישאתי, אבל כטבען של קלישאות, הן מאוד מאוד נכונות.

אז כפי שאמרתי, מעולם לא הייתי מהמוקירות, עד שחיי שלי כבר ממש לא היו מובנים מאליהם. וכמובן שעד שלא עומדים לאבד משהו, אנחנו לא מעריכים אותו. וכך גם אני התחלתי להבין, רק כשחיי היו בסכנה גדולה מאוד, עד כמה אני אוהבת ומוקירה אותם (למי שלא מכיר אותי ולא יודע על איזה סכנה אני מדברת, יכול לקרוא קצת יותר בפוסט "צניחה מתוך משבר")

כשקיבלתי את חיי בחזרה, הערכתי כל דבר. את השמש, את החברים, את האהבה, את המיטה שלי, את הגוף שלי, את זה שיש לי אוכל, את זה שאני יכולה לאכול, ומה לא. ההוקרה קרתה מעצמה באופן ספונטני וטבעי. ללא כל מאמץ. תשאלו כל מי שעבר חוויה שבה חייו היו בסכנה אמתית, הוא יגיד לכם באופן מידי- למדתי להעריך ולא לקחת כמובן מאליו.

עד כה, אני לא חושבת שאני מחדשת לכם משהו. אבל, אני רוצה לגלות לכם שהאופוריה הזו של ההוקרה לא נשארת לעד. היא לאט לאט מתנדפת לה ככל שהחיים חוזרים לסדרם. עד שביום אחד מגלים שהיא כמעט ונעלמה קליל. שמתי לב שכדי להוקיר, אני צריכה ממש להזכיר לעצמי עד כמה רע היה לי ודי להכריח את עצמי להוקיר. ההוקרה האותנטית והספונטנית ההיא נעלמה. עכשיו, הייתי צריכה "לעבוד" בזה.

עדיין נשארו בי כמה מופעים קבועים של הוקרה, בעיקר כשאני "נועצת" רגעים. בדיוק כמו בפינטרסט. תמונה שאוהבים, מיד נועצים בלוח המתאים. אז בכל פעם שיש לי רגע כזה של אהבה, של תשוקה, של הנאה צרופה, אני עוצרת רגע וממש נוצרת אותו. כמו מקעקעת אותו לתוך הגוף שלי. חיי הפכו להיות מסע של חיפוש אחר רגעים כאלה. מעין ניסיון לאסוף כמה שיותר מהם וליצור פסיפס גדול ככל שניתן. אז בכל הזדמנות שעולה לעשות משהו חדש/ יוצא דופן/ מלהיב, אני זוכרת שיש סיכוי טוב שיהיה חבוי שם רגע כזה, שאוכל לשים בקרבי.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-1612

הפרקטיקה של ההוקרה

מרשתכם כאן, הגברת כרינה ובר, נוטה לרומנטיזציה קלה עד בינונית. כן, אני די רומנטית לגבי איך שדברים "אמורים" להיות ואני רציתי את ההוקרה הספונטנית והרומנטית ההיא שזכיתי לחוות. לא רציתי "לעבוד" בזה. זה קצת הזכיר לי את המשפט האו כה מדכא- "יחסים זה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן". למה צריך "לעבוד" כל הזמן?! איפה הספונטניות?

אבל כמו כל דבר שנוגד את הטבע האנושי המדובר, הוקרה היא משהו שצריך לתרגל. כמו שריר שצריך לאמן כל הזמן, אחרת הוא מתנוון.

הכי הכי קשה לתרגל הוקרה במצבים שלהם אני קוראת מצבי "הכל חרא". ואני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת. במצבי "הכל חרא", אנחנו אוהבים לאסוף כמה שיותר הוכחות בשטח לכמה הכל "חרא".  ואנחנו גם הופכים להיות מאוד טובים בזה. החושים מתחדדים מאוד ואנחנו הופכים להיות כמו בלשים שמחפשים רמזים. " אתה קולט שבדיוק כשהגיע סופסוף התור שלי במעדניה, נגמרה המוצרלה?! " אני אומרת לאיש שלי, כאילו מדווחת על אסון לאומי והוא מביט בי במבט של פליאה ודילמה קשה על איך להגיב לדרמה הנוראית שאני פורסת בפניו. זה כאילו מזימה אינטר-גלקטית אדירה נרקמה וכל מטרתה היא לעשות לי רע. ואני פשוט אוספת עוד ועוד הוכחות לכך "שהכל חרא".

עכשיו לך תבקש ממישהו במצב "הכל חרא" להוקיר….

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-1571

הפרדוקס של ההוקרה

במצב של "הכל חרא", הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות זה להוקיר. זה מאוד מפריע לתהליך איסוף ההוכחות וההתקבעות במצב הזה, ועד כמה הזוי שזה נשמע, "מצב חרא", הוא מצב מאוד נעים ונוח. קצת כמו להיות בביצה חמה ונעימה. לא כל כך פשוט לצאת ממנה. הוקרה היא הדבר שהכי מנטרל את ה"חרא" שב-"מצב" ולכן, אנחנו נמנע מאוד "מלהפעיל" את מתג ההוקרה.

עכשיו, אני יודעת את זה. יודעת את זה בעמקי נפשי ועדיין אני מוצאת עד כמה אני מתנגדת להוקיר במצבים כאלה. כמו התמכרות קשה שבה המכור יודע היטב מה הוא "צריך" לעשות כדי להיגמל, אבל נמנע מלעשות זאת. רק שכאן זו לא התמכרות לסמים או אלכוהול או סיגריות או פחמימות. זו התמכרות לסבל והיא קשה במיוחד.

לאחר אותה שיחה קשה עם חיי. ישבתי לחשוב על היחסים שלי איתם. חשבתי שלאור בקשתם והעובדה שאני תיכף חוגגת את היומולדת הזה שאנחנו לא מדברים עליו, אולי אני צריכה להראות קצת יותר את הערכתי כלפיהם.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-3421

הביוגרפיה של ההוקרה

כמו הרבה דברים טובים אחרים שלמדתי, גם את הדבר הבא למדתי בלימודי האימון שלי. מורתי נטאלי בן דוד, סיפרה שעשתה תרגיל מדהים שבו כתבה ביוגרפיה שמורכבת אך ורק מהוקרה לכל מי שעזר או תמך בה במהלך חייה.

"אולי אני אעשה את זה" אמרתי ביני לביני. אולי אכתוב לחיי מכתב אהבה ובו אתאר באריכות את כל מה שאני מוקירה בהם. אציין את כל האנשים שעזרו לי במהלכם. אני נוהגת להקדיש כל פוסט שלי למישהו ולהוקיר אותו. חשבתי שאולי הפעם אהפוך את ההוקרה הקטנה בסוף, לפוסט שלם שכולו הוקרה.

אז התיישבתי והתחלתי. הראשונים היו כמובן הורי שנתנו לי את החיים, בן זוגי דרור שאין לי מושג מי הייתי ומה הייתי עושה בלעדיו. חשבתי על כל בני משפחתי. על סבתא מה, לה הקדשתי את הפוסט "החומר ממנו עשויים החיים", על החברים הנדירים שיש לי הזכות שיהיו בחיי, ביניהם דודי שלו הקדשתי את הפוסט "כוחה של עדות". אודי, שלו הקדשתי את הפוסט "הטרילוגיה של יצירה חלק ג'", קרן, לה הקדשתי את הפוסט "האומנות של הרצון". חשבתי על מורים, מטפלים, רופאים, אחיות, ביניהן האחות X, ששינתה את חיי ולה הקדשתי את הפוסט "חמלה".

מבלי לשים לב, הרשימה התארכה והתארכה ופתאום גיליתי שאני מוקירנית (המצאתי הרגע מילה) לא קטנה בכלל. זה קצת התנגש לי עם ההתמכרות הזו לסבל וגרם לי לבלבול לא קטן. הבטתי ברשימה הארוכה וחשבתי שסיימתי, אבל לפתע עלו עוד ועוד אנשים. פתאום נזכרתי בסמדר, אילנה ודליה. נשים יקרות שעובדות בקופת חולים. מה הן לא עשו עבורי, טפסי 17, הפניות לבדיקות ברגע האחרון, מלחמות של אישורים וטפסים. הן תמיד נותנות את עצמן בכל מאודן ותמיד עם חיוך ותמיד מתוך כוונה כל כך ברורה לעזור ולתמוך.

ואז עלתה בי לפתע תמונה של זוג עיניים. ידעתי שהן מוכרות לי מאוד, אבל לא זכרתי של מי הן ולמה הן עלו לי ככה פתאום. עצמתי את עיני בחוזקה ושאלתי את עצמי בשקט- של מי העיניים הטובות האלה? מאיפה אני מכירה אותן? הזיכרון עלה מיד, ממש צף אל תוך תודעתי. אלו היו העיניים של איש התחבורה בתל השומר. הוא העביר אותי מחדרי אל עבר חדר הניתוח וכל הדרך וזו הייתה חתיכת דרך (מסדרון, מעלית, עוד מסדרון, ועוד מעלית), הוא הביט לי בעיניי במבט רך ואפילו אוהב.

מופתעת ככל שהייתי מהזיכרון הזה, כתבתי מיד את שמו- "איש התחבורה מתל השומר שאני לא יודעת את שמו". המבט הזה שלו החזיק אותי בדקות האלה שנדמו לי כמו נצח. "מעניין שהיה לו את הכוח והסבלנות להביט בי ככה. הוא מעביר עשרות אנשים ביום, מאיפה נותרה בו עוד חמלה כזו?" שאלתי ביני לבין עצמי. ואז חשבתי על אשתו. שאולי הכינה לו קפה ממש טעים באותו בוקר ואולי אפילו אמרה לו שהיא אוהבת אותו ואז הוא יצא לעבודה והרגיש טוב ופשוט העביר את כל הטוב הזה אלי דרך עיניו. "אז בעצם גם לה אני צריכה להגיד תודה" אמרתי לעצמי. כי בלי הקפה וה-"אני אוהבת אותך" שלה, לא בטוח שהיה לו את הרצון הזה להיטיב איתי. אז מיד כתבתי גם אותה- "אשתו של איש התחבורה מתל השומר".

לפני שהצלחתי לסיים את המחשבה, עלו בי אינספור אנשים. אנשים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאני לא מכירה בכלל ושפעולותיהם, השפיעו על עוד אנשים שבקצה שרשרת המזון, באו במגע איתי. כמו ההורים של לאונרד כהן. משהו במי שהם היו ובמה שהם עשו, בטוח השפיע על לאונרד הצעיר וגרמו לו לעשות מוזיקה. בזכותם, אני זוכה לשמוע אותו והמוזיקה שלו הביא לי כל כך הרבה מזור והשראה לחיי.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-1006

ומה לגבי המשפחה האומנת של הוגו (הכלב האהוב שלי), שטיפלו ואהבו אותו במשך 3 חודשים והמתנדבים של עמותת אס.או.אס שדאגו לו כל כך עד שב- 08.11.2009, בבוקרו של יום שישי גשום, נכנסתי דרך דלתות העמותה ואימצתי אותו. כמה אושר, שמחה ואהבה מניב בתוכי הכלב הזה וללא אותם האנשים, הוא לא היה מגיע לחיי.

לאט לאט, התפרש לפני פסיפס עצום ממדים של אנשים, נסיבות, שיחות ומצבים. ואני שלובה בתוך אותו פסיפס אדיר. אני חלק ממנו ואני תולדה שלו. למעשה מאחורי כל דבר שעשיתי בחיי, יש צבא של אנשים. ההבנה העמוקה הזו מלמדת אותי עד כמה אני עשירה בחיי ועד כמה בעצם אני לא לבד

תרגיל לעבודה עצמית

כדי להתחיל לאמן את שריר ההוקרה, צריך להתחיל ללמד את התודעה לראות את כל מה שיש.
קחו לעצמכם מחברת. לא דף, מחברת. כי זה הולך להיות ארוך. שבו בשקט במקום שנעים לכם וענו על השאלות הבאות.

%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%94

לסיכום

יש הרבה סיבות שבגללן אנשים לא מוקירים. ראשית כי הם לא מאומנים לעשות זאת. שנית, הם מאמינים שאם הם יוקירו, הם עלולים לוותר על הכעס/ תסכול/ פחד שלהם ואנשים לא מוכנים לוותר עליהם כל כך מהר. ושלישית, כי הם מאמינים שהוקרה, תנטרל את המוטיבציה שלהם ל"שנות" דברים. ההוקרה נתפסת כוויתור על כל הדברים שהם לא מרוצים מהם בחייהם. מעין כניעה. במציאות, כוחה של ההוקרה טמון בהבנה העמוקה שהחיים לא "הכל חרא" או "הכל נפלא". לכולנו, יש נסיבות וקשיים רבים ויחד איתם ובאותה הנשימה יש לנו גם הרבה דברים נפלאים להוקיר ולהודות עליהם. החוכמה היא להיות במגע גם עם זה וגם עם זה.

אני, החיים שלי, זה סך כל האנשים שפגשתי בנתיב החיים שלי. כמעט בלתי אפשרי לקחת קרדיט על שום דבר שעשיתי או השגתי בחיי. שום דבר לא היה קורה בלי אלפי אנשים שמרכיבים כל דבר ודבר. אין כאן ניסיון להקטין את המשמעות שלי בתוך המסע הזה. אבל ה"אני" הזה, הוא בסופו של דבר, תוצר של אלפי גורמים.

%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%96-%d7%94%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%94

אז, מכיוון שאתם לא יודעים איזה גיל אני חוגגת … אבקש רק שתחגגו איתי את 40 מיליארד האנשים שמעורבים בחיי. את כל אלו שאני מכירה ובעיקר את כל אלו שלא והם עדיין חלק בפסיפס הגדול הזה שנקרא החיים שלי.

ומשפט כמעט אחרון. את הפוטס הזה סיימתי לערוך יום לפני שמותו של לאונרד כהן הובא לידיעתנו. אני לא יכולה שלא לתהות איך ידעתי להוקיר אותו בדיוק באותם הימים בו היה על ערש דווי. העובדה הזו רק מחזקת אצלי את ההבנה, עד כמה חשוב להוקיר ממש עכשיו את כל מה שיש בחיינו.
לאונרד, היית ותמיד תהיה מורה, חבר ואבן דרך עבורי. תודה על המוזיקה, הנחמה והאהבה שהבאת לחיי.

הפוסט הזה, הוא פוסט של הוקרה לכל העולם כולו ועדיין, אני רוצה להקדיש אותו לאיש שלי – דרור, שהוא המורה הכי גדול שלי להוקרה. תודה על כל הרגעים האלה שבהם אתה מזכיר לי את כל מה שיש לי. סליחה על כל מבטי הזעם והאימה שאתה מקבל ממני, כשאתה מסרב לתת לי להיקבר תחת אלפי ה"מה לא" שלי. תודה על כך שאתה לא מוותר לי ועלי לעולם. בפסיפס הגדול ההוא שלי, יש המון המון חלקים שהם שלך.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

 

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

16 תגובות

עינת נובמבר 15, 2016 3:34 pm

אני מוקירת תודה שיש אותך בעולם הזה.
התמונות בפוסט מקסימות ממש ואת מהממת בצמות!
מזל טוב אהובה.

תגובה
carina נובמבר 16, 2016 12:07 pm

ואני מוקירת תודה שהיקום סידר איכשהו שניפגש. אני רק לא מבינה למה לקח לזה כל כך הרבה זמן…
תודה רבה אשה אהובה. הולכת לסדר לי את הצמות 🙂

תגובה
נויה קומיסר נובמבר 15, 2016 3:47 pm

מזלטוב לילדת יומולדת אהובה ויקרה!
המעניין הוא שמרגע שפגשתי בעיניים ובחיוך שלך- הם ניראו לי מאוד "מוקירנים".
משהו בהם שניצנץ לעברי..עם רוך , שימחה וסקרנות. ואולי "מוקירני" זו בכלל הגדרה אישית ?
כל אחד ואחת מגדירים עבור עצמם את היות האדם "מוקירני "?
תודה שהזכרת לי את "איש התחבורה ואשתו ". הרי גם אני ניפגשת עם דמויות כאלו בכל יום .והדמויות האלו חוברות אלי כשאני לפעמים יותר בריאה או יותר מוטרדת. מעט עסוקה או מעט מפויסת.ועדיין גם אם לא אמרתי להן ולעצמי אודותיהם מילה- אין מזה להבין שלא הייתי במצב צבירה של הוקרה. ועוד יותר מזה. לא הוקרתי משמע לא הערכתי? מסתבר שלא בהכרח.
לא להוקיר קרי- מה?
לא להוקיר שווה לרטון. סוג של מחדל. התעלמות. שיכחה. חוסר הערכה. ניתוק.
או לא להוקיר שווה שקט. כנות. ריכוז. פיוס. התכנסות. סוג של built- in

תגובה
carina נובמבר 16, 2016 11:42 am

שאלה מרתקת העלית כאן וישבתי לא מעט עם עצמי לפני שהעזתי להגיב חזרה. מה עושה הוקרה להוקרה? האם זה בהכרח לומר במילים ברורות "תודה"? אני חושבת שזה לא תלוי מילים. זה יותר כמו חוויה פנימית שצובעת את ההוויה שלנו. כמו שכתבת שחווית אותי "מוקירנית". זה לא היה במילים שאמרתי בהכרח. פשוט הרגשת את זה מתוכי. ניסחת את זה טוב בהרבה ממני- "מצב צבירה" של הוקרה. זה בדיוק זה. והמצב הזה, הוא לא תמיד קורה מעצמו.
הוקרה היא ממש כמו שכתבת "built in" והוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. זה יכול לבוא במילים, אבל לא בהכרח. זה יכול לבוא גם בשקט, גם בכנות, גם בפיוס.
תודה על הניתוח ונודת המבט היחודית הזו שלך. היא גרמה לי לחשוב ולחדד לעצמי עוד יותר את יחסי להוקרה.
מוקירה אותך מקרב ליבי אהובה.

תגובה
מיכל נובמבר 15, 2016 5:46 pm

מוכירה, מתפללת ונושאת עימי את ברכת היומולדת שלך בנשמה אחת עם כל היקום – מזל טוב כרינה!

תגובה
carina נובמבר 16, 2016 11:34 am

תודה רבה אשה אהובה. הברכה שלך יפה כל כך.מברכת אותך בכל מה שאני מברכת את עצמי. חיבוק

תגובה
יונית צוק הבלוגריסטית נובמבר 15, 2016 9:28 pm

נתחיל עם התמונות שהן מדהימות. נמשיך עם המילים שהן חדות ומלטפות, ונסיים עם שיעורי הבית שנתת לעשות. אני מוקירה תודה ליקום שנכנסת כך בסערת.כרינה לעולם שלי.

תגובה
carina נובמבר 16, 2016 11:30 am

מכל מה שכתבת, נשארו איתי צמד המילים "סערת כרינה". לקח לי קצת זמן להבין מה במילים האלה, נגע בי כל כך. המילה הזו "סערה" מייצגת עבורי את כל מה שקורה לי לפני שהידיים נופלות על המקלדת ומתחילות את מחול השדים שלהן. יש בי סערה של רגשות, מחשבות, מילים, זכרונות, כאב ורצון עז להביא סדר ושקט לכל אלה. הכתיבה היא כמו השמיים הבהירים אחרי הסערה. אני שמה את הנקודה האחרונה אחרי המילה האחרונה של הפוסט ואז השמש יוצאת אלי. זוהרת ופשוטה.
תודה שאת איתי בסערה.

תגובה
שלי לואיס נובמבר 18, 2016 10:06 pm

יואו איזו מרגשת את, בחיי! הנושא כ"כ רלוונטי, היום ואתמול הרגשתי ואמרתי שאני מצליחה, או בוחרת, לראות את מה שחסר בחיי במקום את מה שיש ואת מה שמהווה. הכתיבה שלך מאלפת (סליחה על הביטוי הקצת קיטשי:) נוגעת ותופרת כל מיני רגעים והוויות יחד.

הפיסקה – "במצב של "הכל חרא", הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות זה להוקיר. זה מאוד מפריע לתהליך איסוף ההוכחות וההתקבעות במצב הזה, ועד כמה הזוי שזה נשמע, "מצב חרא, הוא מצב מאוד נעים ונוח" – פיסקה פשוט מעולה, מדויקת, עם קצת הומור אפילו 🙂
בקיצור, את נוגעת, מעשירה ונעימה.

תגובה
carina נובמבר 19, 2016 10:56 am

שלי שלי שלי. אנחנו אלופים בלראות את מה שאין, שזה די מצחיק כמה קל לנו לראות משהו שלא קיים…?!
הרעיון הוא "לתחזק" את האופרציה הזו של הוקרה באופן שוטף כי באמת קשה להביא אותה במצב "הכל חרא". מה שקורה בעקבות זה, זה שמצבי החרא מתמעטים קצת, העוצמה שלהן גם יורדת ובעיר היכולת להיכנס ולצאת מהם.
ולגבי ההומור, מה נעשה בלעדיו אשה אהובה? אני יודעת שאני הייתי משתגעת.
תודה שלי, על התגובה, עליך ובכלל. הנה תרגול הוקרה לייב.

תגובה
תמר נובמבר 19, 2016 4:31 pm

איך לא חיכיתי לגשם איך?!?! הרגש שהצפת אצלי פה בכלל היה נוזל אם עוד היה פה גשם ברקע. אפשר אפליקציית כרינה? כזאת שקופצת כמה פעמים ביום ומזכירה לי להוקיר. מזכירה לי איזה חיים אלה… בואי נפתח אחת כזאת! עם תמונות של הוגו שקופצות מידי פעם. תודה לך. נשיקות.

תגובה
carina נובמבר 20, 2016 1:42 pm

עלית פה על משהו. "אפליקציית כרינה"- זה משהו שעוד לא שמעתי… אבל, אני חייבת להגיד לך שבמודע או שלא במודע, אני חושבת שאת מוקירה כל הזמן. אני עוקבת נלהבת שלך באינסטגרם והחשבון שלך הוא חגיגה של הוקרה. את בוחרת לשים צילומים של כל הדברים שיקרים לך ושאת נהנית מהם. אבל , לא איכפת לי לשלוח לך תמונות של הוגו מדי פעם. אני כן מזהירה אותך שזה יקרה לא מעט, כי אני מצלמת אותו המון. חיבוק תמרולה, אני מתה עליך.

תגובה
תמר נובמבר 20, 2016 2:39 pm

אז שלחייייי…. מאז שנלה אצל הגיס שלי חסרות לי תמונות של כלבים.. לגבי האינסטוש – את צודקת, אבל – את יודעת שלא צריך להאמין לכל דבר מהאינשטוש. 🙂 אצלי הרוב נכון 🙂

תגובה
חן סיון נובמבר 26, 2016 1:40 pm

רצה היקום שאת הפוסט הזה שלך אני קוראת לראשונה יותר משבוע אחרי שהעלית אותו לראשונה.
אני קוראת אותו בדיוק ב'חג ההודיה' האמריקאי
שמקורותיו לא ממש לטעמי
ובכלל, הוא לא חג 'שלנו',
אבל להכיר תודה ולהכיר טובה ליקום – זה טוב תמיד

הוקרה. מוקירה
המשמעות של המילים האלה אכן יקרה:
משהו שיקר לי, חשוב לי, חיובי
אבל הצליל שלה, והצורה, קשות לי
יש בהן משהו דוקרני
לעומת Cherish הרכה.
אני מכירה טובה
ליקום, לעצמי, לאנשים אחרים.
כבר כמה שנים יש לי מין מנהג כזה:
אני הולכת ברחוב ומול-עיני אישה, או איש
שלא שפר עליהם גורלם.
איך אני יודעת?
לעתים זה כמעט מובן מאליו, נכות ניכרת לעין
סימנים ברורים של מחלה קשה
לעתים פחות, וכדי שלא להתנשא אומר
שגורלם לא שפר בעיקר בתודעה שלי,
בסיפור אודותיהם שאני מספרת לעצמי.
אז כשאני רואה כזו מישהי, או מישהו כזה,
אני אומרת בלי קול
בלי להניע את השפתיים
רק ביני לביני 'תודה שאני אני'.
מתי התחלתי במנהג הזה? לא זוכרת.
למה? כלומר ברור למה אבל, מה היה המניע המיידי?
אין לי מושג

אני מודה ליקום שאני בריאה,
שככה אני נראית (למרות שתמיד יש מקום לשיפורים)
על היכולת ליצור את השינויים והשיפורים.
אני מכירה טובה על
הגג שיש מעל ראשי
שפע המזון, כול צרכיי,
(רצונות, שאיפות, פנטזיות וחלומות הם כבר משהו אחר)
ועל האיש והיורש האהובים שאתי
.
אני מכירה טובה ליקום על כישרון.
בראש וראשונה על הכישרונות שיש לי,
שלאט לאט אני לומדת להכיר בהם
להכיר אותם
ולהכיר בטובה שהם משפיעים על חיי.

אני מכירה טובה ליקום על הכישרון שלך, כרינה,
לראות דברים בדרכך האחת והיחידה
ולהאיר את העולם במילים שלך, ובראייה החד פעמית
שהיא רק ואך ורק שלך
ולך אני מכירה טובה על המשפט הגאוני הזה "האופוריה של ההוקרה"
ועל זה "אני… סך כל האנשים שפגשתי בנתיב החיים שלי".

אני מכירה טובה על כישרונותיהם של המוני אנשים
שמפירותיהם אני נהנית:
ממציאים, מדענים,
ויוצרים, ואמנים
שפירות יצירתם הם אינספור החלקים
של הפאזל ההולך ומתרחב
שהוא התרבות האישית שלי ושל כול אחת ואחד מאתנו.
השיר הזה, למשל
https://www.youtube.com/watch?v=u1z4vkPWkLQ
שעל החלק שלו בחיי עוד אכתוב פעם…

תודה, כרינה, על הפוסט הזה
על הבלוג שלך
ועל מי שאת (בחיי ובכלל)
אני מכירה טובה ליקום שהקרה אותך
אל תוך חיי.
אני חיה עלייך
(אוהבתותך מאוד מאוד מאוד)

תגובה
carina נובמבר 28, 2016 5:47 pm

חשבתי על המילה Cherish והיא אכן רכה יותר מהמילה Gratitude שמבטאת הוקרה. Cherish זה יותר מלשון "לנצור". כמו לשים את הדבר קרוב לליבי, לזכור אותו ולהעריך אותו עמוקות.
כמה נפלא המנהג הזה לומר 'תודה שאני אני' בעיקר במפגש עם אנשים שלא שפר עליהם גורלם. גם לי זה קורה הרבה. אני חושבת שבמקרים כאלה, ההוקרה כמו קוראת מעצמה, ללא מאמץ. אבל מה קורה לנו במקרים בהם המפגש הוא דווקא עם אנשים שכן שפר עליהם מזלם ושהם אולי אפילו במקום "טוב", עד כמה קל לנו אז להוקיר תודה על מה שיש? שם זה כבר מורכב יותר. וכך היה גם עבורי ערב כתיבת הפוסט. הייתי במרכזו של מצב "הכל חרא" כזה ואין לי מושג מאיפה לקחתי את הכוח לא לשקוע או להזדהות איתו ולעשות משהו אחד. הכי לא מצופה. זה לא היה פשוט, זה קלל גם כמה קללות עסיסיות, אבל איזה כוח שבי דחף אותי. ומה שגיליתי בזכות זה, היה מופלא.
יש עושר רב מסביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מורגלים לנצור, להעריך ולהוקיר אותם.
אני רוצה להוקיר את היקום שהביא אותך, חן נפלאה שאת לתוך עולמי. תודה על הליווי , על ההקשבה, על ההערכה ועל זה שאת רואה אותי בדיוק רב כל כך (שמת שיר של לד זפלין, האם יש סיכוי שנכנסת ממש לתוך ראשי?!) ותמיד יודעת מאיפה אני באה ומה הכוונות הכי נסתרות של ליבי. עולמי עשיר יותר כשאת בסביבה.
אוהבת אותך מאוד מאוד. מודה מודה מודה על היותך

תגובה
חן סיון דצמבר 6, 2016 3:22 pm

ברור שנכנסתי לראש שלך, עם לד זפלין. וגם לראש שלי
אוהבתותך בדיוק חזרה

תגובה

השאר תגובה