חומרים של החיים

הסטטיסטיקה של עצמי

נובמבר 12, 2015 31 תגובות
השבוע חגגתי את יום הולדתי.
גם הבלוג שלי חוגג, הוא בן שנה.
ללא החלטה רשמית, מדי שנה, אני פוצחת בספירת מלאי. ספירת המלאי בודקת מה המצב שלי. האם מלאי הרצונות/ חלומות/ פעולות שלי מאוזן, האם חסרים דברים במלאי, מה לא הספקתי או הצלחתי לעשות ובעיקר מה דורש עוד שיפור או תיקון.
מה קובע את היקף המלאי? ובכן לרוב, המלאי נקבע על פי מה שאנחנו חושבים שהוא התקן הנכון והתקן הזה, נקבע על פי תקנים של אנשים בסביבתנו ועל פי מה ש”מקובל”.

אז אני עסוקה מעל הראש בספירה ובינתיים התוצאות הן כדלקמן:
יש לי במלאי: בריאות, אהבה, בן זוג, משפחה וחברים אוהבים, הגשמה עצמית וכלב אדיר.
חסר לי במלאי: ילדים, בית משלי, כושר גופני, בטן שטוחה ומנוי לתיאטרון שאני רוצה לעשות כבר 5 שנים.
הסעיפים הללו מביאים אותי למסקנה הבלתי נמנעת שיש כאן חריגה סטטיסטית

מאז ומעולם חשבתי שמשהו לא בסדר בי, שאני חריגה, שאני יוצאת דופן ולא במובן הטוב של המילה. עם התחושה הזו אני מתהלכת לי בעולם ומרגישה לעיתים מנוכרת ומוזרה. תמיד רציתי להיות דף A4 . זה פורמט ברור וידוע שמידותיו קבועיות: רוחב – 210 מ”מ ואורך של 297 מ”מ. אבל האמת היא שמעולם לא הייתי A4 וגם לא A3 או A5 . המידות שלי אף פעם לא הצליחו להתיישר על פי אחד מהפורמטים האלה.

את תופעת החריגות הטמעתי ככל הנראה, בילדותי. בין השאר מכיוון שהייתי בת קטנה למהגרים טריים מרומניה. נשאתי על כתפי את הלם התרבות שלהם ואני הייתי חצויה כמוהם בין פה לשם. את הסיפור הבא, אני נוהגת לציין כסיפור שמגלם בתוכו, את מרחב הביניים הזה.

ההורים שלי שנאו שיער רטוב. הם לא הבינו איך זה יכול להיות, שאדם שפוי יתקלח ויצא מהבית עם שיער רטוב. אני רק רוצה להזכיר בשלב הזה, שאנחנו גרים במזרח התיכון ומה שמאפיין מאוד את האזור הזה, זה שדי חם פה. ההורים שלי שגדלו ברומניה, חיו באזור קר יותר, אבל כמו שכבר אמרתי, הם לא הבינו כל כך שהם שינו יבשת (אני יודעת שישראל משתתפת באירוויזיון, אבל אנחנו לא באמת שייכים לאירופה, כן?) בכל פעם שרציתי לצאת מהבית עם שיער רטוב, היה מתנהל אותו ויכוח קבוע, שבו תמיד הפסדתי ושלאחריו הייתי מייבשת את שיערי בבוז. בבושת פנים הייתי יוצאת ופוגשת את כל חברותי שהיו כמובן עם שיער רטוב ואני ביניהן עם שיער נפוח, מזיעה מחום ואדומה, עקב שימוש לא חוקי בעליל, במייבש חום. “למה את אדומה כל כך?” הן היו שואלות אותי ואני הייתי נהיית אדומה עוד יותר – מדד החריגות שוב עלה באופן מתסכל.

Henrietta Harris

מהי סטטיסטיקה 

המילה הזו לא חביבה עלי במיוחד. קודם כל יש בה הרבה אותיות שחוזרות על עצמן : 3 ט’, 2 ס’ ו- 2 י’ ופשוט די קשה להגות אותה. שתיים, שנאתי את המקצוע הזה באוניברסיטה ושלוש כל פעם שמשתמשים בה בהקשר שלי, אני יוצאת לא טוב.

על פי ויקיפדיה, סטטיסטיקה היא- תחום ידע העוסק באיסוף, ניתוח והצגת מסקנות מנתונים כמותיים”.  במילים אחרות, אוספים כמות גדולה של נתונים, רואים מה הממוצע הרחב ואז ממקמים אותך בגרף על פי איפה שאתה ביחס לרוב.

כשאתה מצטרף למעגל הסרטן, הסטטיסטיקה היא כמו תווית שמוצמדת לך ודי קובעת את גורלך. זה מתחיל בבדיקות הדם הכי פשוטות שכל אדם עושה. הערכים “הנורמליים” או ה”חריגים” נקבעים עפ”י סטטיסטיקה. כמות חולי הסרטן היא גם סטטיסטית והכי חשוב- סיכויי ההחלמה. במקרה הזה, אתה מאוד רוצה לחרוג מהסטטיסטיקה. אוי כמה שאני שונאת את צמד המילים הזה – סיכויי החלמה. עוד לפני שבכלל הגעתי למספרים, הצירוף הזה בין המילה “סיכוי” למילה “החלמה”, כבר מעורר בי אי נוחות גדולה. כשהמספרים מצטרפים, הם חורצים את דיני לכאן או לכאן.
חשבו על זה רגע, יש מספר כלשהו שקובע מה יהיה עלי. האומנם?!

Ryoji Ikeda’s “the transfinite” @ Park Avenue Armory

 

אני והסטטיסטיקה

אני זוכרת במעומעם את היום שבו קיבלתי את תוצאות הביופסיה שלי. הרופאה שבישרה לי את התוצאות, בדקה גם את הסטטיסטיקה לגבי סיכויי ההחלמה שלי. אני זוכרת בבירור שהיא אמרה לי מהם, אבל אין לי שמץ של מושג מה היה המספר. היא דיברה על המספרים והמוח שלי פשוט עשה Shut down. ראיתי את השפתיים שלה מדברות, אבל לא שמעתי כלום. מבלי שהחלטתי על כך באופן מודע, גיבשתי כבר אז אסטרטגיה : אני לא מתכוונת להתייחס לסטטיסטיקות! לפתע, הרצון העז שלי להיות A4 ולהיות כמו כולם, התחלף ברצון עז להיהפך להיות בעלת מידות מיוחדות משל עצמי ולחרוג מהסטטיסטיקה.

בכל פעם שרופא היה מתחיל לדבר איתי בשפה “סטטיסטית”, הייתי אומרת בשקט אך בנחישות- “קוראים לי כרינה, לא קוראים לי סטטיסטיקה”. מה שבעצם רציתי לומר לו הוא- “הי, תסתכל עלי רגע, אני לא A4, אתה לא רואה אותי?! אני מיוחדת, אני לא כמו כל השאר. אל תביט עלי כאילו אתה יודע מראש מה יהיה איתי”.

מתוסכלת ככל שהייתי מהאופן שבו מתנהלים הדברים, הבנתי מהר מאוד, שמהפיכות גדולות לא אצליח לעשות בבית החולים. מה גם שהייתי די עסוקה בלהציל את חיי. אז ניסיתי לראות מה אוכל בכל זאת לעשות, כדי לא להיתפס כ”סטטיסטיקה מהלכת” ושתיים, מה אוכל לעשות כדי להיות הנתון ההוא שנמצא בשולי הגרף למטה ולא עם כל החברה שם למעלה ובאמצע.

Antony Gormley: Firmament – Press View

ל”שבור” את הסטטיסטיקה

אני זוכרת מקרה אחד שבו הייתי צריכה לעבור הליך רפואי כלשהו. והנה אני שוכבת על המיטה. מעלי סדין כחול וסטרילי של חדר הניתוח, החדר קפוא ואני רועדת מקור ומפחד. לפתע, שני פרצופים מגיחים מעלי עם מסכה סטרילית על פיהם. הם מסתכלים בדו”ח הרפואי שלי שמלא בכל מיני מספרים ואותיות ומהנהנים לעצמם. “אוקיי, כרינה. אנחנו נאלחש אותך ונתחיל בהליך. זה לא נעים, אבל נשתדל לסיים מהר”. ואני מבעד לסדין, שוכבת חסרת אונים ומהנהנת בראשי.
תוך דקות הם מתחילים לעשות את מה שהם עושים (אני לא רואה כלום כי הסדין מסתיר לי) והרופא מתחיל לספר לאחות על הסרט שהוא ראה אתמול בערב – “מיליון דולר בייבי”. הם מדברים על התסריט ועל הדמויות וכל אותה העת אני רועדת מתחת לסדין ומרגישה שאני בכלל לא כאן. מה שיש בחדר הניתוח זה בליל של מספרים ואותיות שאמורים לייצג אותי ואת הגוף שלי וצריך לעשות בו כל מיני דברים. עבורם, זה היה עוד יום עבודה, עוד פרוצדורה כירורגית, עוד דוח רפואי. עבורי, זה היה יום גורלי ומפחיד. הפער הזה בין מה שאני חווה לבין ה”אגביות” הזו של הצוות הרפואי, שיגע אותי. גמלה החלטה בליבי- אני לא אהיה עוד מספר סידורי בסדר היום של הרופאים הללו. אני רוצה שהם ידעו שהם מנתחים אותי- את כרינה ולא את הסטטיסטיקה שמופיעה להם שם בדו”ח.

כחכחתי בגרוני.
הרופא העיף מבט לעברי ושאל- “הכל בסדר? תיכף מסיימים, קצת סבלנות וזה נגמר”.
השתנקתי.
כחכחתי שוב ואמרתי לו – “אתה לא חושב שזה מדהים כמה יצירתי קלינט איסטווד?” שקט בצד השני. הידיים פתאום מפסיקות לעבוד. הוא שוב מסיט את עיניו ומביט בי מבעד לסדין. “דיברת אלי?” הוא שאל בפליאה. “כן” עניתי וכבר התחלתי להתחרט על הרעיון המטופש שלי. “שאלתי אם גם אתה חושב שהקריירה של קלינט נפלאה ואיזה מדהים זה, שהוא ממשיך ליצור גם אחרי כל כך הרבה שנים”. הוא מביט באחות שממולו. קשה לי לדעת מה הוא באמת חושב. הפה שלו מוסתר מאחורי המסכה, אז יש לי רק את העיניים שלו לעבוד איתם. “כן” הוא אומר ומרים את גבותיו, “הוא באמת עובד בתעשיית הסרטים כבר המון זמן והוא די מבוגר למען האמת”. “מעניין מה גורם לו להמשיך ככה?” המשכתי, מנסה להחזיק את השיחה. “הוא כנראה מאוד אוהב את מה שהוא עושה”, עונה האחות. אני תופסת ביטחון וממשיכה – “זה גם בטח קל יותר כשאתה יודע שאתה מוכשר במה שאתה עושה” אמרתי. “בטח” עונה הרופא, “אין מה לעשות, תחושת ההישג תמיד גורמת לנו לרצות עוד”. “אתה חושב שאתה טוב במה שאתה עושה, דוקטור?” שוב שתיקה. אני מצליחה לראות סומק קל על פניו של הרופא. “הוא מצוין”, אומרת האחות. “ואת? את אוהבת את מה שאת עושה? שאלתי אותה. “מאוד” היא עונה. “אני אחות פה במחלקה כבר 20 שנה”. “ואוו”, אני אומרת- “אתם כמו קלינט והילארי, אבל איפה המיליון דולר לעזאזל?” הם מתפקעים מצחוק ואני יודעת שזהו, תפסתי אותם. אין סיכוי שהם יתייחסו אלי כאל עוד מספר סידורי, כאל עוד סטטיסטיקה. מעתה הם יתייחסו אלי ככרינה.

כך הצלחתי, במידה מסוימת, לעשות את המהפכה הקטנה שלי בבית החולים ולמדתי להתייחס לרופאים, כאל מכורים סטטיסטיים שצריך לגמול באמצעים מגוונים ושונים. הייתי מצקצקת בלשוני כל פעם שהייתי זוכה ליחס סטטיסטי כזה או אחר, עד שיום אחד הבנתי שגם אני כמו כל אותם רופאים, עוסקת בסטטיסטיקה של עצמי כל הזמן.

New Orleans Cemetery, Sphinx, 2009

הסטטיסטיקה של עצמי

לכל אחד מאתנו יש לשכה סטטיסטית פרטית משלו שממוקמת איפשהו במשרד אפור באחד מהמסדרונות הרבים במוחנו. בראש הלשכה, יושב לו פקיד קטן וחרוץ. בראש הלשכה שלי, יושב מישהו בשם שמוליק והוא ממש מזכיר לי את הכובען המטורף מ”אליס בארץ הפלאות”. שמוליק אוסף עלי נתונים מהרגע שנולדתי. הוא יודע כמה פעמים איחרתי, כמה פעמים שיקרתי, כמה פעמים נכשלתי. הוא יודע שכשמשהו לא הולך בדיוק כפי שאני רוצה, אני מוותרת ושקשה לי מאוד לומר לאחרים שאני כועסת או מאוכזבת. כל פעם שאני מתלבטת מה לעשות, הוא מיד מנפיק לי דו”ח סטטיסטי, שאומר לי מה אני עושה בדרך כלל. הדו”ח הזה משפיע על התודעה שלי וקובע, שזה כנראה גם מה שאעשה עכשיו. אחרי שאני עושה את מה שידעתי שאני אעשה, הוא מצרף את הנתון האחרון למאזן שיקבע בעתיד את מה ששוב יהיה. כך בדיוק שמוליק עובד. ואני פועלת על פיו בדיוק כפי שהרופאים פועלים על פי הסטטיסטיקות הרפואיות.

אוי ואבוי, חשבתי לעצמי. איך נפלתי בפח? הבנתי שאני פתיה גמורה של השמוליק שלי. אם אני מצפה שרופאים לא יתייחסו אלי כאל סטטיסטיקה, איך זה שאני עצמי מתייחסת אלי בדיוק כך?
בכל פעם שחשבתי מה אני רוצה לעשות, שוב הייתי מקבלת את הדוח משמוליק, אבל בשלב הזה התחלתי לעצור לרגע ולשאול- מי זאת האשה הזאת שהסטטיסטיקה אומרת שהיא כך וכך? האם היא משהו מעבר לסטטיסטיקה, האם יש בה עוד צדדים, אפשרויות, כיוונים? או שהיא פשוט ככה, אוסף של הסתברויות והרגלים?
לימים, שאלתי את האונקולוג היקר שלי (שהיה היחיד שלא דיבר איתי סטטיסטית), עד כמה הייתי קרובה ללא להיות כאן. נדהמתי מתשובתו. הוא אמר (עדיין ללא ציונים ומספרים) שרוב האנשים עם סוג הסרטן שהיה לי, לא מגיבים לטיפולים בכלל ואני באופן פלאי דווקא כן. במילים אחרות, הייתי שייכת לצד הלא טוב של הסטטיסטיקה. שערו בנפשכם מה היה קורה לי אם הייתי מודעת למספרים האלה בזמן הטיפולים…

כשאני חושבת על הרצון הראשוני להיות כמו כולם, אני מבינה היום שמה שבעצם תמיד רציתי, זה להרגיש שאני בסדר בדיוק כפי שאני. השתמשתי בהשוואות וסטטיסטיקות כדי לקבל תמונת מצב עדכנית לגבי רמת ה”בְּסֵדֶרִיוּת” שלי. היום אני מבינה שלהיות ב”סטטיסטיקה” לעולם לא יעניק לי את ההרגשה הזו. רק אני יכולה להעניק אותה לעצמי. אז מה עושים עם הסטטיסטיקה? אפשר לעמוד בה, אפשר להיות לצידה, אבל אפשר ואף רצוי לחרוג ממנה. לפעמים זה יכול אפילו להציל את חיינו.

 

תרגיל לעבודה עצמית

כדי להתחיל להכיר את הסטטיסטיקה של עצמנו, אנחנו צריכים להתחיל לשים לב ללשכת הסטטיסטיקה הפרטית שלנו. אנחנו לא שמים לב לדוחות הסטיסטיים שלנו שמונפקים מדי יום, קצת כמו הספר השנתי והעבה של מבקר המדינה, אני תמיד שואלת את עצמי אם מישהו בכלל קורא אותו.

כדי להתחיל ולהכיר את הלשכה הסטטיסטית הפרטית שלכם, הרכבתי עבורכם תרגיל קטן.
אז כמו תמיד, אני ממליצה לכם לפנות קצת זמן ומקום, לקחת נשימה עמוקה, לנקות את התודעה מענייני היום ולעשות את התרגיל הבא:

targilim

 

סיכום

אני מתבוננת שוב בספירת המלאי שלי. עוברת על רשימת החסרים. אז נכון, אני באחוזון החריג של הסטטיסטיקה הרווחת. אבל הי, זו הסטטיסטיקה הפרטית של עצמי. היום, אני מזיזה את הדו”ח של ספירת המלאי שלי ומתייקת אותו בקלסר ספירות המלאי שלי. לכבוד יום הולדתי, אני רוצה להעניק לי ציון עובר במדד ה”בְּסֵדֶרִיוּת”  שלי.

אני לא A4, אף פעם לא הייתי. גם אתם לא כאלה. אז צאו ובררו את הסטטיסטיקות של עצמכם. התייחסו אל עצמכם כאל צורה ייחודית, חד פעמית שאיננה דומה לאף אחד וגם לא דומה לעצמה. היא משתנה ומתפתחת בכל פעם, בהתאם לתנאים הקיימים.

מזמינה אתכם לעצום עיניים ולהקשיב באוזניים פתוחות לשיר הבא. בכל פעם שאני שומעת את הגרסה הזו (ותודה לאורן לימור שהכיר לי אותה), המחלקה הסטטיסטית שלי סוגרת את דלתות המשרד.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

 

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

31 תגובות

Sivan Livne נובמבר 12, 2015 7:00 am

כרינושששש
מזל טוב כפול יקירה.
איך פיספסתי את זה לעזאזל?!
את הדבר הכי רחוק מa4 שאני מכירה, וטוב שכך.
את שונה. את חדה, שנונה, בעלת עיני רנטגן לנשמה, מצחיקה, אופטימית ורגישה.
אוהבת אותך
מזל טוב שוב יקירה ולחיי הגשמת חלומות ורשימות

תגובה
Sivan Livne נובמבר 12, 2015 7:01 am

כרינושששש
מזל טוב כפול יקירה.
איך פיספסתי את זה לעזאזל?!
את הדבר הכי רחוק מa4 שאני מכירה, וטוב שכך.
את שונה. את חדה, שנונה, בעלת עיני רנטגן לנשמה, מצחיקה, אופטימית ורגישה.
אוהבת אותך
מזל טוב שוב יקירה ולחיי הגשמת חלומות ורשימות

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:24 pm

תודה רבה אש ומיים שכמותך. מכל הסופרלטיבים, אני לוקחת את עיני רנטגן לנשמה. אולי המחמאה הכי טובה שאי פעם נתנו לי. תודה על המילים שלך אהובה. חיממת לי את הלב.

תגובה
laura נובמבר 12, 2015 8:19 am

כרינה, את השראה
וכהשראה את רב מימדית ובלתי מוכלת אלא משנה צורה וגוון ותדר.
מברכת שתמשיכי להלך בין העולמות ולתת מילים לחופש להיות אוטנטי.
אני פה, קוראת את מילותייך ומתחברת לרוח הדברים.

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:32 pm

את לא יודעת כמה זה משמח אותי לשמוע שאת מתחברת אלי ולמילים שלי. יש בך משהו מיוחד כל כך שזו מחמאה גדולה עבורי.
אני צריכה לקחת את המשפט שלך ולהיות איתו קצת. הצלחת לזהות בי משהו שמעטים האנשים שהצליחו לשים את זה במילים כל כך מדויקות
איזה כיף שיש אותך.
מחבקת אותך <3

תגובה
אנונימי נובמבר 12, 2015 12:22 pm

אחד הטובים אם לא ה-!
כריני, אין עלייך. כמה שאת כותבת יפה ומרגש.
אוהבת אותך מעבר לאוקיינוס. נועה

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:35 pm

אוהבת אותך . צריך למצוא דרך לחצות את האוקינוס הזה וכמה שיותר מהר.

תגובה
Talia Hadar Elkabetz נובמבר 12, 2015 12:28 pm

מרגש ממש וכתוב ממש יפה
. תודה

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:37 pm

תודה רבה טליה. שמחה שמצאת את הפוסט מרגש 🙂

תגובה
Noya Komissar נובמבר 12, 2015 2:54 pm

כרינה יקרה מזל טוב ענקי. איזה פוסט מיוחד. אמיץ. אישי. את כותבת נהדר .בעיקר אני מרגישה ממך את האופטימיות הנקייה והעמוקה. משהו בסיסי שקיים אצלך והוא כול כך מזוכך עד שפשוט מדביק את מי שקורא אותך ומרגיש אותך.מאחלת לך בריאות טובה שימחה והרבה אהבה. שמחה מאוד שהכרתי אותך. וזו רק ההתחלה לה לה לה

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:47 pm

זה מצחיק שאת מזהה בי אופטימיות. אף פעם לא תפסתי את עצמי כאופטימית ויש גם לא מעט אנשים שקרובים אלי, שיעידו שאופטימיות היא לא דבר שמאפיין אותי.

אבל אני כן חושבת שיש משהו בדברייך. לא יודעת אם זה בדיוק אופטימיות, בטח לא זו הזוהרת שמלאה בנצנצים ושיר של בראיין אדמס ברקע.. זה יותר כמו יכולת להכיל את ה"טוב" והרע" כמיקשה אחת. להבין שהם שלובים זה בזו. שאולי מעבר לכל הנסיבות, האתגרים והקשיים, קיים מין סדר מופתי שלא ניתן לתפוס תמיד. אני חושבת שלרגעים, אני מצליחה להרגיש את הסדר הזה. וברגע שאני מבינה שזה זה, זה מיד נעלם…
שמחה כל כך שאהבת. תודה על המילים שלך. וזו לגמרי רק ההתחלה….

תגובה
לירון חרט נובמבר 12, 2015 5:42 pm

כרינה מקסימה, הפוסט הזה מרגש,
גם החיבור לסטטיסטיקה במובן של מחלה ובריאות,
וגם מעלה הרבה שאלות עמוקות.
אוהבת את זה שאת שלוחת אנשים להתבונן ולגלות את עצמם.

מזל טוב לבלוג 🙂
לירון.

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 4:48 pm

תודה אהובה <3
אי מסכימה אותך. העיסוק בנושא הזה, מעלה הרבה שאלות. מתישהו החלטתי להפסיק לחפור רק לעצמי איתן ולנסות להשיב על השאלות בשבילי וגם בשביל אחרים.
חיבוק

תגובה
אנונימי נובמבר 12, 2015 8:17 pm

כמה אהבתי את הסרט הזה מליון דולר בייבי.
סרט שמן הסתם עסק גם הוא בסטטיסטיקה…מה הסטטיסטיקה שבחורה עם כזה עבר והווה תגיע להישגים כאלה כמו שהיא הגיעה בסרט…נכון שלא היה לו הפי אנד, אבל לא לכל דבר בחיים יש. גם זה סוג של סטטיסטיקה….
זה לא פוסט קל….מעלה הרבה שאלות כמו שרק את יודעת להעלות.
את יודעת להפוך כל סיטואצייה גם אם היא הכי קשה בעולם, למשהו שיש בו הומור וחשיבה מזווית אחרת ולא הרבה אנשים נולדו עם היכולת הזאת. לקבל את הכאב בחיוך לעיתים. אני חושבת שרק בזכות זאת יצאת לגמרי מהסטטיסטיקה שניבאו לך וכמו שאמרת, עדיף לא לא לדעת אותה בכלל.
בכלל לא אוהבת 4A הגליון הכי מצ'עמם בעולם. הוא מאוד נוח זה כן, יודע לקבל עליו הכל.
כל מכתב, כל חוזר, כל קורות חיים, כל חוזה אבל הוא משעמם פחד. בלב עמוק אף אחד לא רוצה להיות A4 אבל לצערי בחברה שלנו יש מוסכמות לגבי העניין הזה, אני ממש מכירה את זה מקרוב….לגמרי מקרוב.מזדהה איתך לחלוטין.
אני חוזרת לבייבי..מהסרט….לא סתם דיברת על הסרט הזה בסיטואצייה שהיית, נגיד שזה בגלל קלינט או שזה היה אז סרט השנה, אבל אני חושב שאם תסתכלי בו היום תביני לחלוטין למה דיברת עליו באותו רגע נוראי.
מה זה משנה מה חשבו עלייך, או הרגשת, או מה ההורים שלך עשו בשביל שתהיי בסטיסטיקה הנכונה, משנה מה יצא מכל זה.
אז מה שיצא זו מדהימה אחת – את. חריגה לגמרי, הכי לא בסטטסיטיקה, הלוואי שהיו יותר אנשים כמוך בעולם הכל כך לא פשוט הזה.
אוהבת אותך המוןןןן מזל טוב לבלוג המקסים שלך שאני כל כל אוהבת ואני בטוחה שאת ממריאה למרחקים השנה!!
(אל תשכחי רק לפני לעשות אווירון נייר מגליון A4 ולהעיף אותו לכל הרוחות…..:)
תמרי

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 3:57 pm

מדהים איך שראית את הקשר בין הסרט ובין הסיטואציה ההזויה שהיתי בה, שם על שולחן הניתוחים. הסתברויות ומספרים שהם כלים של מדענים, חלחלו כל כך לחיינו והם חוטים כל כך להוויה האנשוית שהיא מורכבת, כאוטית אפילו, אך יש בה מין סדר מופתי שלא יכול להיות שייך לאף מדען. זה משהו מיסטי שלא יכול להיכנס לאף תבנית או נוסחה.

הפורמט הזה A4 באמת נוח ויודע לקבל על עצמו הכל, נראה שהוא איבד את הרצון שלו לביטוי יחודי. ואכן לא אני או כל אחד אחר, לא רוצים להיות כאלה. זה מקום חסר חיים, תשוקה או ביטוי.

תודה שאת רואה את המידות הפריות והאישיות שלי. תודה שאת רואה אותי.
אוהבת אותך המון בחזרה  
 
<3

תגובה
Chen Sivan נובמבר 12, 2015 8:42 pm

טוב, נראה לי שאתחיל מהסוף: הבחירה המוסיקלית שלך היא אחד הקטעים האהובים עליי בכל הזמנים.
והגירסה המסויימת הזאת…
והשם שלו: כולנו מושלמים, אני אומרת, יהלומים רבי-פנים. כל פן – תכונה, זכרון, פיסת נסיון, ויחד הם היהלום האחד והיחיד הזה שהוא את, ואני, והיא, וכל אחת ואחד… מיוחד. ורב פנים, ושונה מהאחר כמו פתית שלג.
A4 – לא את ולא אף אחת. בטח לא את!
.
איש אחד אמריקאי שאל אותי פעם שאלה כזאת שמוצאים לפעמים בסרטים ונראית לגמרי לא קשורה אלינו לחיים. האם יש משהו בחיים שלך שאת מתחרטת עליו? וכשהוא אומר 'חרטה', באמריקאית Regret, זה לא אומר שאני מכה על חטא כל שהוא, אולי יותר מצטערת על בחירה לא נכונה, או על משהו בחיים שפיספסתי…
לא, עניתי לו. היו לי נסיונות כואבים, ואכזבות וכשלונות ואובדנים, אבל כל אלה יחד הם החלקים בפאזל האינסופי הזה שהוא אני, ושממשיך להיבנות ולהשתנות.
.
אושר גדול ממלא אותי כשאני מבינה שהיית יכולה להיכנס לסטטיסטיקה, אבל יכולת לה.
שאת כאן איתנו ושזכיתי להכיר אותך, לקרוא אותך, ללמוד ממך.
כי בשביל כל אחד מאתנו הסטטיסטיקה היא חסרת ערך. אנחנו עצמנו (או כל אחד אחר, קרוב, אהוב, חבר) – 100% אחד שלם. הסיכויים בכלל לא קשורים
.
אז המשיכי לזרוח יהלום מטורף שכמוך, ולנצנץ את ריבוי פנייך
הגשמת חלומות R US

תגובה
Chen Sivan נובמבר 12, 2015 8:43 pm

רגע רגע, שכחתי לומר כמה התלהבתי מכל אחת מהתמונות האלה שכללת כאן בפוסט. מדהימות אחת אחת

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 5:46 pm

אני חושבת שלא סתם נזכרת בשאלה של האיש האמריקאי. יש משהו בבחירה שלנו (וכן, זה לגמרי בחירה) ל"קבל" את עצמנו כפי שאנו, שמגלם בתוכו גם את ההבנה שלקבל את עצמנו, זה אומר לקבל את ה כ ל! את מי שאנחנו, את מי שאנחנו לא, את מה שעשינו או לא עשינו ובעיקר לסלוח לעצמנו.

שנים לא הבנתי מה זה אומר לסלוח, עד שנתקלתי בפרשנות שאני מאוד אוהבת ואני רוצה להביא אותך בפניך. סליחה היא ויתור על התקווה שהעבר יכול היה להיות אחרת. יפה, נכון? זו גישה מאוד פשוטה וחכמה למילה כל כך גדולה.

גם המשפט "לקבל את עצמנו" הוא משפט ניו אייג'י כזה ששנים לא ממש התחברתי אליו. העניין הוא שבין אם נקבל ובין אם לא, אנחנו מי שאנחנו. אז לקבל, זה אולי הדבר הכי שפוי שאנחנו יכולים לעשות עבורנו. אני כותבת לך וכבר מרגישה את הפוסט הבא שלי…

אז תודה על המילים שלך אהובה. את יהלומנית נפלאה וחד פעמית.

תגובה
מיכל אדמתי נובמבר 12, 2015 10:19 pm

טוב האמת שלא הכרתי את הכתיבה שלך עד כה.
פגשתי אותך פעם אחת ומיד הרגשתי משהו מאד חזק. חיבור ענק.
הפוסט הזה פשוט גאוני. כתוב מדהים.
והכי מוזר/מעניין/מדהים שבדיוק היום הקשבתי לראיון של ערן שטרן עם פריידי מרגלית שאני עוקבת אחרי עבודתה והיא ממש דיברה על אותם הדברים. על הרל"ש הזה שמוליק (אגב דימוי גאוני) שיושב אצל כולנו וממחזר את הדברים עד שאנו מוכנים לחקור אל מעבר לו….ולשנות את הסיסטם מתוך מודעות. שווה להקשיב….לא שנאמרו שם דברים חדשים אבל בהחלט מאד מחודדים ובהירים .http://www.eranstern.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2/

אז…תודה רבה על פוסט מיוחד ומרתק…ושוב מזל טוב! נשיקות…

תגובה
carina נובמבר 13, 2015 5:51 pm

בדיוק כמוך, גם אני הרגשתי אותך בפגישתנו הקצרה. אינ תמיד מתרגשת מחיבורים מידיים כאלה.
אני בטוחה שתסכימי איתי, שמקריות היא לא מקרית בכלל. העובדה ששמעת את הראיון סמוך לקריאת הפוסט, מסבירה אולי שיש משהו במסר הזה שמאוד חשוב לך עכשיו.
ממה שקלטתי, נראה לי שהרל"ש שלך כבר מוכר לך ואת כבר יודעת לנהל איתו מערכת יחסים של מודעות וחמלה.
לא יודעת עד כמה אפשר באמת לשנות את הסיסטם. אני מנסה כבר שנים… היום אני מבינה שזה לא על לנסות לשנות, אלא יותר לקבל את זה שאני מי שאני ולראות איך אני יכולה להיטיב ולתמוך בי.

תודה על המילים החמות שלך.
חיבוק גדול <3

תגובה
Unknown נובמבר 13, 2015 4:42 am

מזל טוב כרינה
פוסט מקסים !
בטוח שדרור בצד הסטטיסטי של המאושרים…

תגובה
carina נובמבר 14, 2015 9:34 am

תודה רבה. אשמח לדעת מי את/ה? התגובה פורסמה כאנונימי

תגובה
leah feit נובמבר 14, 2015 3:52 am

כרינה כרינה איזה עוד פוסט משגע. נכנס ישר לבטן בלי איזה משהו שיחליק אותו פנימה.
אני ממזמן סגרתי את הלישכה הסטטיסטית שלי ברגע שהחלטתי שאני ההסתברות. אני מייצרת לי את מדד שלי שברור שנבנה ונשען גם על מדד הבסדריות מלפני שסגרתי את הלישכה אבל גם ממקום של הבנה מה טוב עבורי. עם סגרית הלישכה נעלמו גם כל המידות של ה"ניירות" . התיסכול מול הרופאים שרואים אותך כחלק מאיזה מסד נתונים ממשיך ללוות אותי גם היום. זאת אחת הסיבות שאני מנסה למעט מביקורים אצלם ויש לי רשימה של רופאים שאני צריכה לראות לפחות פעם בשנה. השיחות איתם כל כך מתישות אותי שלפעמים אני מוותרת מראש ויוצרת לעצמי את סרגל ההחלמה כמובן בליווי של מישהו מקצועי בדרך כלל זה יהיה מישהו מתוך הרפואה המשלימה. אישה יקרה איחולים לבריאות והגשמת חלומות

תגובה
leah feit נובמבר 14, 2015 3:52 am

כרינה כרינה איזה עוד פוסט משגע. נכנס ישר לבטן בלי איזה משהו שיחליק אותו פנימה.
אני ממזמן סגרתי את הלישכה הסטטיסטית שלי ברגע שהחלטתי שאני ההסתברות. אני מייצרת לי את מדד שלי שברור שנבנה ונשען גם על מדד הבסדריות מלפני שסגרתי את הלישכה אבל גם ממקום של הבנה מה טוב עבורי. עם סגרית הלישכה נעלמו גם כל המידות של ה"ניירות" . התיסכול מול הרופאים שרואים אותך כחלק מאיזה מסד נתונים ממשיך ללוות אותי גם היום. זאת אחת הסיבות שאני מנסה למעט מביקורים אצלם ויש לי רשימה של רופאים שאני צריכה לראות לפחות פעם בשנה. השיחות איתם כל כך מתישות אותי שלפעמים אני מוותרת מראש ויוצרת לעצמי את סרגל ההחלמה כמובן בליווי של מישהו מקצועי בדרך כלל זה יהיה מישהו מתוך הרפואה המשלימה. אישה יקרה איחולים לבריאות והגשמת חלומות

תגובה
carina נובמבר 25, 2015 7:00 am

לאה אהובתי, התגובה שלך פוסט שלי מאוד מרגשת אותי. אני מרגישה שאת ממש מבינה אותי ואת כל מה שניסיתי להעביר פה. "סרגל החלמה" זה ביטוי נפלא ואכן את הסרגל הזה רק אנחנו יכולים ליצור כי סרגל החלמה הוא לא אוניברסלי, אלא אישי ופרטי וייחודי לנו.
אני רוצה להעניק לך באופן אישי את פרס מדד הבסדריות המצטיין של השנה 🙂
בריאות לך, לי ולכולנו. אמן

תגובה
שלי לואיס פברואר 19, 2016 9:55 pm

“הרסת אותי” עם הפוסט הזה. פעם ראשונה שאני קוראת אותך וזה מרתק. “הרצון להיות כמו כולם זה הרצון להרגיש בסדר איך שאני” = משפט מפתח, משפט מכונן. זה המקום שבו מתרחשת הטרנספורמציה כנראה. והדף שלי הוא כנראה ללא שורות או משבצות ואפילו ללא גבולות 🙂 בעצם, הוא בכלל תלת מימדי 🙂

תגובה
carina פברואר 21, 2016 8:01 am

הי שלי, נעים לי מאוד. הפוסט הזה הוא פוסט מפתח מבחינתי והוא מגלם בתוכו את אחד הפרדוקסים הכי משמעותיים בחיי. אני הבנתי מתישהו, שלא משנה מה אעשה, אף פעם לא ארגיש “בסדר” על ידי השוואה לאחרים. אני יכולה להרגיש “בסדר” רק אם אני אדאג לטפל בי כל הזמן ולהרגיע. מי שאני זו מי שאני 🙂
שמחה לשמוע שהדף שלך הוא תלת מימדי. נשמע לי כצו חוויה נפלאה.
תודה על המילים החמות 🙂

תגובה
Lian מרץ 28, 2016 10:25 am

פוסט כנה ומרגש. תודה ששיתפת, קבלתי כמה תובנות חדשות.

תגובה
carina מרץ 30, 2016 10:19 am

תודה רבה. שמחה שקיבלת תובנות חדשות ושהתרגשת 🙂

תגובה
מיכל מאי 10, 2016 9:40 pm

פוסט מליון דולר בייבי! אז הלכתי לקרוא את הפוסט הזה בהמלצתך ופגשת אותי בול שם למעלה, מעל ה״ביננויות״ (הסטטיסטיקה), על ענני הבהירות המחשבתית ואדי הצחוק! פגישה הבאה שלנו פגישת צחוק נראה לי שזה החיבור האמיתי ביננו 🙂

תגובה
carina מאי 11, 2016 5:47 pm

פגישת צחוק איט איז!
שמחה שפגשת את עצמך בול. הייתה לי הרגשה שתתחברי <3

תגובה

השאר תגובה