חומרים של החיים

חמלה

פברואר 16, 2015 8 תגובות

– ינואר 2006
– בית החולים שיבא תל השומר
– מחלקת השתלות מח עצם
– החדר שנמצא ממש מול הקבלה
– 04:00 לפנות בוקר

אני שוכבת במיטת בית החולים ספק ערה ספק ישנה. מתה מעייפות, אבל מתקשה להירדם. לא מודעת לעובדה שבעוד רגעים ספורים, אני אחווה את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי.

לפתע, נפתחת הדלת. אחות נכנסת עם שקית אינפוזיה. היא ניגשת להדליק את האור, אך משתהה לרגע. היא מחליטה לפתוח הדלת לרווחה, מדליקה אור קטן מחוץ לחדר ונכנסת פנימה חזרה. אני נדהמת מהמחווה שלה, מהעובדה שהיא חשבה שאור חזק ופתאומי, עלול להעיר אותי. היא מתקרבת אלי ואני מיד עוצמת את עיני. אני כל כך מותשת, שאין לי כוח לאף אינטראקציה. אני מעדיפה שהיא תחשוב שאני ישנה. רוצה שרק תחליף את האינפוזיה ותרשה לי לחזור לאזור הדמדומים שלי.

ואכן, היא מחליפה את האינפוזיה בעדינות מופתית, עושה את הכל בזריזות ובשקט והכל רק כדי שלא להעיר אותי. כל אותו הזמן אני שוכבת בשקט עם עיניים סגורות ועדה לכל פעולה ופעולה שלה.

היא מסיימת עם הכל, מוציאה את הכפפות הסטריליות, פותחת את הפח עם רגלה, זורקת את הכל פנימה ובצעדים שקטים פונה לצאת החוצה. אני פותחת חריץ קטנטן בעיניים כדי לוודא שהיא אכן יוצאת ואז לפתע היא שוב משתהה. נעצרת ליד הדלת. מסתובבת לעברי שוב. אני מיד עוצמת את עיני שוב. "מה? אולי היא שכחה משהו?" אני אומרת ביני לביני ולפני שאני מסיימת את קו המחשבה, היא כבר פה לידי. ניצבת סמוך למיטתי ולא זזה. אני נבוכה במידה מסוימת, עיניי סגורות בחוזקה ואני לא מבינה כל כך מה קורה.

לפתע, אני חשה את מגע כפות ידיה מלטפות בעדינות את ראשי החשוף. היא מעבירה את ידיה הקטנות מהלחי ועד קדקוד הראש שלי. צמרמורת מפלחת את גופי. המגע של ידיה מפתיע כל כך, אך גם נעים לי. גולה ענקית מתחילה להתפתח לי בגרון, מאיימת להתפרץ בכל רגע ואני עוצרת את נשימתי כדי לא להסגיר אותה. היא מהדקת את השמיכה לגופי ואז פונה לצאת. היא מכבה את האור בחוץ וסוגרת את הדלת בעדינות.

מהרגע שהדלת נסגרת, אני חוזרת לנשום ופורצת בבכי בלתי נשלט. לא הבנתי אז מה קורה לי. לא הבנתי למה אני בוכה ככה. זה נמשך זמן רב מאוד, לא יודעת להגיד כמה. לא הייתי עצובה, לא מתוסכלת, לא כאב לי כלום ועם זאת הבכי המשיך והמשיך.

הרגשתי עמוק בתוכי שמשהו בי השתנה לעד.

רדיו אפריקה 108

לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה לי באותו יום. עם הזמן הבנתי שחוויתי רגע טהור של חמלה וחסד. האחות הזאת שמעה את קריאת נפשי האמתית, זו שאפילו אני לא הייתי מודעת לה. אני חשבתי שכל מה שאני צריכה הוא שקט. היא ידעה איכשהו, באותו לילה ערירי, שכל מה שאני באמת צריכה זה מגע עמוק של חמלה וחסד. היא לא הייתה חייבת לעשות את זה, היא יכלה פשוט להדליק את האור כך שיהיה לה נוח לראות מה היא עושה, להחליף לי את האינפוזיה ולצאת. אבל, היא בחרה אחרת. היא בחרה לראות אותי באמת, לשמוע את הקריאה העמוקה והכמוסה שבי ולהעניק לי אותה בצורת רגע מלא חמלה.

אי אפשר להיות אותו דבר אחרי רגע כזה. חמלה אמתית היא חוויה טרנספורמטיבית טהורה.

אינני יודעת מי האחות הזאת. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה. למחרת, ניסיתי לברר עם שאר האחיות מי היא, אבל אף אחת לא ידעה. רציתי להודות לה, אך לא היה למי. אני מודה שהיו לי ספקות אדירים באשר לזיכרון המתוק מאותו לילה. האם דמיינתי אותו? האם כל מה שחוויתי לא קרה בכלל?!

מאז אני קוראת לה האחות X ומידי פעם אני נזכרת בה ובמה שהיא עשתה עבורי. בזכותה אני יודעת ברמה העמוקה ביותר מהי חמלה.

מה היא חמלה?

מילה מיוחדת היא חמלה. זה קצת כמו אהבה, קשה כל כך להסביר אותה במילים. בפוסט הזה, אנסה להעביר לכם מה היא חמלה באמצעות מילים, צילומים ומוזיקה. המילים יעסקו בתיאור והבחנה, הצילומים והמוזיקה ינסו להעביר את החוויה.

חמלה איננה רחמים (זו אחת הטעויות הרווחות ביותר). ברחמים יש תנועה אנכית שנעה מלמעלה למטה. כשאנו חשים רחמים כלפי עצמנו או אחרים, אנו למעשה "מקטינים" את מי שנמצא מולנו. חמלה, לעומת זאת, היא תנועה אופקית- זה להביט ישר ובגובה העיניים. זה לדעת ברמה העמוקה ביותר, שבסופו של דבר כולנו דומים. כולנו יודעים סבל כזה או אחר וכולנו יכולים לו.
אבל כאן, זה יכול להפוך להיות קצת מורכב, שכן חמלה היא גם לא הזדהות. בהזדהות אין תנועה אנכית או אופקית. זו התמזגות מלאה, בה שני החלקים מאבדים את ייחודם. כשאני מזדהה עם מישהו, אני הופכת להיות הוא ואז מאבדת את היכולת האמתית להיות עדה להיותו אחר ולסייע לו.

כשאני חושבת על חמלה, אני רואה עיניים. אני רואה מבט רך ועמוק שמביט ישר לתוך הקישקע של הנפש. אני רואה חיבוק חזק שעוטף, כזה שנשאר אתך גם דקות ארוכות אחרי. אני רואה הרגשה עמוקה של קץ הבדידות.
כשיש חמלה בחדר, הכל נהיה אחר.

חמלה ובודהיזם טיבטי

את נושא החמלה המשכתי לחקור ברצינות בעיקר בעקבות לימודי האימון שלי. אחד מגופי הידע עליהם אני מתבססת בעבודתי הוא הבודהיזם הטיבטי. המשפט האהוב עלי מאת הדלאי למה הוא:

לפני שבועיים, הייתה לי הזכות לשמוע הרצאה של הנזירה טנזין פאלמו. טנזין היא אחת המערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית. יש הרבה מאוד נזירים במסורת הטיבטית, אך מעט מאוד נשים. ההישג שלה מרשים במיוחד כי בנוסף להיותה אשה, היא הצליחה להפוך לנזירה אף על פי היותה מערבית (נולדה בלונדון). מהרגע שהיא עלתה לבמה, ראיתי את העיניים האלה. את המבט של החמלה. אי אפשר לטעות בזה, אני מזהה את החמלה מיד.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שלקחתי מדבריה היה על הקשר בין סבל לחמלה:
חמלה היא ההבנה שכמו שאני רוצה להרגיש אושר ולהימנע מסבל – כך גם כל היצורים בעולם. אם אנחנו כנים, אנחנו לא יכולים לפתור את כל בעיות העולם, אבל אנחנו יכולים לחיות את חיינו כך שנעניק כמה שיותר שמחה ונימנע כמה שיותר מגרימת סבל.

סבל כמנוע לחמלה

סבל יכול להיות קטליזטור משמעותי לפיתוח של חמלה. טנזין נתנה דימוי מרתק לרעיון הזה: סבל משול לנייר שיוף גס במיוחד. חתיכת עץ שמשויפת עם נייר שיוף חזק כזה, תותיר את העץ חלק ונעים. נייר שיוף עדין, לעומת זאת, ישאיר את העץ גס ומחוספס. כלומר, כל מי שחווה סבל, יכול להפוך להיות חומל, רך ועדין יותר. פתאום הרעיון של סבל, מקבל הקשר חדש. מביאה כאן סרטון על חייה של האשה הנפלאה הזאת:

אז איך מפתחים את שריר החמלה?

אני טוענת שחמלה זה סוג של שריר. למה שריר? בכולנו יש מידה של חמלה, נולדנו עמה. מידה זו של חמלה, נרמסת תדיר בידי רגשות אחרים כמו טינה, קנאה, כעס ותסכול, עד ששריר החמלה מאבד מחוזקו. החדשות הטובות הן, שניתן לאמן ולפתח את השריר הזה.

איך עושים את זה? מתחילים אתנו. ככל שנפתח חמלה גדולה יותר כלפי עצמנו, כך נוכל לחמול יותר גם אחרים.

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת לכל מי שמגיע לקליניקה שלי, הוא שלקראת המסע המשותף שלנו, יש צורך בשני דברים כצידה לדרך: התמסרות וחמלה. לא ניתן לעשות עבודה פנימית ללא חמלה, זה פשוט לא עובד. כשאדם בוחר להביט על חייו, הרבה "לכלוך" עולה- כאב, פחד, כעס, תסכול, החמצה וכיו"ב. הדרך היחידה בה ניתן לטפל בכל הלכלוך היא לראות אותו ולחקור אותו ללא שיפוט וב-100% חמלה.

עד כמה קל לנו ללחוץ על מתג הביקורת, השיפוט והאשמה? קל מאוד. למעשה, זה האוטומט של רובנו. ברגע שאנו חושבים על משהו בנו שקשה לנו אתו, מיד נלחץ המתג. למעשה, הביקורת משמשת אותנו כמנגנון מניעה מפני רגשות ותחושות קשים. כך, כשעולה רגש שקשה לנו אתו, מיד נבקר אותנו, כדי לא באמת לחוש את הקושי.

המורה שלי למדיטציה, יונתן הריסון, מכנה חמלה כ"היעדר אפליה". במילים אחרות אינני מפלה רגש כזה או אחר שקיימים בי, אלא מקבל/ת את כולם באשר הם. וכך, כשאני מפנה ביקורת, שיפוט ואשמה, אז המון אנרגיה נוירוטית משתחררת ומפנה מקום לשאלות קונקרטיות וענייניות שלא נובעות מתוך התקוממות נגד.
חמלה היא הכרה במה שיש, זה להכיר במציאות כפי שהיא וזוהי פשוט הצהרת שפיות ותו לא.

מהקליניקה
אחד האנשים שאיתם הייתה לי הזכות לעבוד, היה נמרוד (שם בדוי). גבר מבריק שרצה לצאת לעולם עם מיזם חברתי יוצא דופן. את ימיו הוא בילה בפעילות נמרצת של ביקורת שוצפת ומרירה- "לא ישבתי מספיק על המצגת, לא התקשרתי למספיק אנשים, ראיתי טלויזיה עד מאוחר בלילה" .

כשהצגתי בפניו את רעיון החמלה, הוא הביט בי וגיחך. נמרוד נפל במלכודת שרבים נופלים בה. אנו חושבים שאם נפסיק לבקר את עצמנו, אז לא יקרה כלום, לא תהיה מוטיבציה לשיפור/ שינוי/ תיקון. במילים אחרות כולנו שרויים תחת האשליה שביקורת יוצרת מוטיבציה. מניסיוני, אני יכולה לומר לכם שההיפך הוא הנכון.

ביקשתי מנמרוד לתאר את הקושי שהוא חווה. לאחר מכן ביקשתי שידמיין את עצמו כילד שחווה את הקושי. נמרוד התחבר לילד שהוא היה מיד. "עכשיו, תאר לעצמך שליד הילד המפוחד הזה, עומד איש מבוגר שצועק עליו ואומר לו עד כמה שהוא לא עושה מספיק, עד כמה הוא עצלן/ חסר אחריות/ נכשל ושאר סופרלטיבים" . נמרוד התכווץ מיד. הפניתי את תשומת ליבו לגוף שלו. לראשונה, הוא הבין מה הוא עושה לעצמו. "עכשיו אמור לי, האם הילד הזה, יהיה בו כוח ורצון להשתפר?" "ממש לא", הוא ענה לי. "כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיכנס לאיזה מחילה ולא לצאת". אמר ולקח נשימה עמוקה. חייכתי אליו. משהו חלחל עמוק לתוכו. זו הייתה חמלה.

לאחר מספר דקות של שקט, הוא התחיל להעלות רעיונות ואפשרויות שונות לקידום המיזם. הלחיים שלו היו סמוקות, שצף הדיבור היה מלווה בהתרגשות קלה. כל האנרגיה הביקורתית פינתה את מקומה ליצירתיות ולחשיבה קונקרטית ועניינית. כל הרעיונות שעלו, לא היו על מנת להפסיק להרגיש רע, אלא להיפך. ברגע שהוא הפסיק להרגיש רע עם עצמו, הוא לא היה זקוק לכל הפעולות הסיזיפיות שעליהם הוא דיבר. הרעיונות שעלו התפנו לטפל בעניין עצמו- הוצאה לפועל של המיזם החברתי החשוב.

שריר החמלה של נמרוד התחיל לעבוד ולהתחזק. ככל שהתאמנו על השריר, כך גם ירדה כמות הביקורת שלו על עצמו וגם גם על אחרים. באותה מידה שניתן למגר את האפליה שיש לנו על רגשות שלנו, ניתן גם למגר את האפליה שיש לנו לרגשות/ מחשבות/ מעשים של אחרים.

כשרוצים לעבוד על שריר החמלה, לא צריך חדר כושר, לא צריך לקנות מנוי, אין בגדי ספורט. עבודה על השריר זמינה 24/7. אז הנה לכם תרגיל לחיטוב וחיזוק השריר:
שבו במקום שנעים לכם בו וקחו כמה נשימות עמוקות.
עשו את התרגיל הבא ורשמו את תשובותיכם על דף נייר.
מומלץ לעשות את התרגול הזה כמה שרק אפשר. מובטח לכם שריר חמלה מרשים ביותר. במקרים, בהם אין לי פניות לעשות את כל התרגיל, אני כן מקפידה על שני הסעיפים הראשונים והסעיף האחרון.

targilimn-all

 

ככל שתאמנו יותר שריר החמלה, יכנס יותר שקט לחייכם. אתם תגלו שכמות הרעש שהביקורת שלכם עושה, הוא בלתי נסבל ותרצו לחזור לחמלה כמו ציפור שרוצה לחזור אל הקן. השלב הבא יהיה, לחוש את אותה חמלה גם כלפי אחרים.

בפוסט תשוקה, הסברתי את עקרון הריפוי על פיו אני פועלת. על פי המודל שהצגתי, חמלה שייכת גם לפינוי וגם לבינוי. היא מפנה ביקורת ובונה עדינות וטוב לב שמחזקים מאוד את כוח החיים.

סיכום

אינני יודעת, מה עבר בראשה של האחות X כשהיא ראתה אותי באותו לילה. אבל אני יכולה לומר לכם, שמאז אותו יום, המושג חמלה הפך להיות משהו שאני פשוט יודעת אותו מבפנים.

הפוסט הזה מוקדש לאחות X ולכל האחיות החומלות בעולם.

אסיים בשיר של קרן אן הנפלאה שעושה בי קסמים. שלחו לי שירים שמעבירים בכם תחושה של חמלה. אצור בהמשך פלייליסט שיוכל לשרת את כולנו באימוני כושר החמלה.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב- אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

 

תגובות פייסבוק

תגובות

8 תגובות

Helene Gozani פברואר 18, 2015 4:44 pm

מאוד נהנתי
"חמלה איננה רחמים (זו אחת הטעויות הרווחות ביותר). ברחמים יש תנועה אנכית שנעה מלמעלה למטה. כשאנו חשים רחמים כלפי עצמנו או אחרים, אנו למעשה "מקטינים" את מי שנמצא מולנו. חמלה, לעומת זאת, היא תנועה אופקית- זה להביט ישר ובגובה העיניים. זה לדעת ברמה העמוקה ביותר, שבסופו של דבר כולנו דומים. כולנו יודעים סבל כזה או אחר וכולנו יכולים לו."

תודה על המילים הכה נכונות ♥

תגובה
Sivan Livne פברואר 19, 2015 7:01 pm

כרינה,
את פשוט נדירה..
הכתיבה שלך כ"כ עוצמתית וסוחפת..
מוצאת את עצמי קוראת אותך בקצב מטורף…העיניים רצות והלב מתכווץ…
וואו ..מתי הפוסט הבא?
אולי מחר?
מחכה לך..מדהימה.

תגובה
Ira Keren פברואר 22, 2015 1:34 pm

טוב לחזור שוב ושוב למהות של הכל. לבסיס שאין יותר ממנו. תודה עבור התזכורת. שבוע טוב.

תגובה
vered mosenzon ספטמבר 20, 2015 9:41 am

נהדר, כרינה. ברשותך, משתפת.

תגובה
רונית עובדיה פברואר 17, 2016 3:56 pm

מדהים! נהנתי כככ לקרוא! הסגנון והתוכן. מלאכת מחשבת! תודה!

תגובה
carina פברואר 18, 2016 11:44 pm

תודה לך רונית. המילים שלך מחממות את ליבי.

תגובה
זיוה רענן פברואר 17, 2016 5:23 pm

מהמקום של אהבת השפה אני תמיד אומרת שאין דבר כזה "ביקורת בונה". ביקורת לא יכולה לבנות כלום. משוב עשוי לקדם. עכשיו עשית לי סדר מכיוון אחר. אל הבלוג האישי שלי הגעתי אחרי שהתחלתי להתייחס אל עצמי בחמלה. עכשיו אני מבינה את זה. הסיפור האישי המופלא שלך החזיר אותי לימים כואבים ועדיין טריים שבהם ליוויתי חברה ושותפה למסע החיים עד לקבר. נתתי לה יד להיכנס לשם. אין לי דרך לקבל ממנה משוב. אני מקווה שהצלחתי להעביר לה את החמלה שלי. השאלה הזאת מנקרת בי כמעט מדי יום. אולי בנקודה הכואבת הזאת עוד לא פיניתי בתוכי מקום לחמלה. בכל מקרה, הרבה תודה לך.

תגובה
carina פברואר 18, 2016 11:42 pm

זיווה יקרה, אני בטוחה שלא היה פשוט עבורך ללוות את חברתך. זה נכון שאין לך דרך לקבל ממנה משוב, אבל מנסיוני, אם היית שם איתה ועבורה, עשית עבורה את הכל. אם תחשבי על זה לרגע, מה את הכי צריכה ברגעי משבר שלך? רק עדות מיטיבה ונתינת תוקף למי שאת כפי שאת. זהו. את כל השאר אנחנו יודעים לעשות כבר לבד. אני רוצה להפנות אותך לפוסט נוסף שלי שלדעתי יכול לתת לך זווית ראייה נוספת למה זה להיות עד למישהו אחר- http://webercarina.com/2015/05/21/blog-pos-5.

חמלה היא המהות של חיי. שמחה כל כך שהצלחתי לגעת בך בדרכי. תודה רבה על המילים החמות.

תגובה

השאר תגובה