חומרים של החיים

כוחה של עדות

מאי 21, 2015 2 תגובות

זה היה בוקרו של יום רגיל. יום שלא נרשמו בו אירועים חריגים. אבל משהו התעורר איתי באותו בוקר. מין כבדות שמהולה בטעם של אכזבה וכאב. חשתי בהם מיד. יש ימים כאלה, בהם החזרה מן הלילה קשה במיוחד.

קמתי מן המיטה והתחלתי את שגרת היום האוטומטית שלי. מקלחת, קפה, בדיקת מיילים ואז הישיבה היומית. מדי יום, אני יושבת מספר דקות ופשוט נותנת לי להיות באשר אני. יש שיקראו לזה מדיטציה. אני לא נותנת לזה שמות. רק יושבת ונושמת. הכבדות שאתה התעוררתי עלתה מיד.
 יעכחיעכחעכחעכחעכחעי
לרוב, אני דואגת להשתיק את הטלפון שלי, אבל באותו הבוקר שכחתי. וכך בעודי יושבת, קופצת לה הודעה. "הי, יש לי קצת זמן היום בצהריים, הולכים לאכול משהו?" מיד עולה בי שמחה. זה דודי. החבר שלי משכבר הימים. זה שמלווה אותי ואני אותו כבר יותר מ-30 שנה. אבל מיד, עולה בי גם, בהלה מסוימת. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לפגוש היום משהו מלבד עצמי. במחשבה שניה, אפילו אני את עצמי בקושי יכולתי לפגוש.
גחעדגחעיכחעיגחלעיחי
אני מחזיקה את הטלפון בידי, מהססת. מה אכתוב לו? לא יוצא לנו להיפגש הרבה. אחת לכמה זמן, כשיש לו קצת זמן פנוי, אנחנו נפגשים לצהריים. מתעדכנים, צוחקים, בדיוק כמו לפני 30 שנה כשהיינו אוכלים סופגנייה ושוקו מידי יום במכולת של אורט אחרי בית הספר. ההורים של שנינו הפסיקו לתת לנו כסף, כי היינו חוזרים שבעים ולא אוכלים את האוכל של "הבית".

"אין סיכוי שאת לא רואה אותו" אני אומרת ביני לביני. אני נוצרת את החברות שלנו כל כך, שמיד אני כותבת לו "בטח! ב-13:00 למטה?" אני מניחה את הטלפון ואומרת לעצמי- "מה שזה לא יהיה שיושב עליך, תדאגי לטפל בזה ולהגיע נקייה לחומוס".

קובוס שחור רגל בשמורת Murchison Falls באוגנדה. האם אני עדה לו, או הוא לי?

הוא יודע עלי הכל. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת הכל. 30 שנה של חברות עמוקה. יסודי, תיכון, צבא, לימודים, קריירה, חתונות, ילדים. את כל התחנות העברנו ברעות עמוקה ואמיצה. אבל יש פעמים, שבהם אין לי כוח או יכולת לספר ולחשוף את צפונות ליבי. זה פשוט כואב מדי. זה היה יום כזה, שבו ידעתי שלא אוכל לגלות לו מה עובר עלי.

אני מעבירה את השעות הבאות בניסיונות שווא לטפל בכבדות הזאת. לא משנה מה, היא לא עוזבת אותי. השעה כבר 12:45 והדמעות עדיין לא התייבשו לי.
אני מתלבשת מהר וחוששת שלא יהיה בי האוויר לשאת את עצמי. יוצאת החוצה ואיכשהו מצליחה להחזיק את עצמי ישר. הוא כבר מחכה לי למטה. חיבוק ארוך ואנחנו מתחילים לפסוע אל עבר החומוס השכונתי.
חדיעכדלחגעכילחיכ 
אנחנו מתיישבים, מזמינים 2 צלחות חומוס ומתחילים לקשקש. אני מתעקשת לשאול אותו מלא שאלות. רוצה רק להקשיב לו ומתחננת בליבי שלא ישאל אותי כלום. ידעתי שאתו, יהיה לי קשה להסוות.
אבל הוא ידע. הוא לא היה צריך יותר ממבט אחד כדי לדעת הכל. ואני ידעתי שהוא יודע. וככה שנינו ידענו והמשכנו לדבר כשבמקביל מתקיימת שיחה נוספת. שיחה של עיניים.
 חיעליעיעחיעכיחעכ
 לבסוף, המילים "הרגילות" מסתיימות. ידעתי שאני על קיצו של צוק. שעוד שניה הכל יתפרץ מתוכי. סקרתי את הסביבה. בדקתי כמה אנשים יש שם בחומוס. איפה המלצרית נמצאת ברגע זה. מי בדיוק מזמין חשבון. ניסיתי לתזמן את עצמי כך שיהיה מינימום נזק סביבתי.
 זלחיעככזחדעכדלגכחיג
 ואז יצאה מילה. היא יצאה שבורה כל כך כי הקול לא עמד בכאב.הגוף שלי הופך להיות פריך כל כך, עד שהוא יכול להישבר בשנייה, ללא כל מאמץ מיוחד. הוא ידע זאת ועדיין תפס את ידי. לקח את הסיכון שהאחיזה בי תפורר כל פיסה של גופי הקשה. כנראה ידע גם, שאם זה יקרה, לפחות אתפורר אל תוך ידו.
לחעכגדליכעדליכעד 
"אני מרגישה שאני בת 100" אמרתי לו. "אני כל כך צעירה ואם זאת מרגישה כאילו חייתי כבר מיליון שנים. אני כל כך עייפה, דודי ". והוא מביט בעיני ואומר שתי מילים:  "אני יודע". אומר ומחזק את אחיזתו בידי.
 ךדחזעכזחעכלגדחעכזי
זה כל מה שהוא אמר לי באותו היום- "אני יודע". זה הכל. וזה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. לא רציתי עידוד, לא רציתי הצעות לייעול ולשיפור ובעיקר לא רציתי את ה- "יהיה בסדר". רק לדעת שיש מישהו שמהווה עדות מלאה לי ולמה שעובר עלי. זה היה רגע כזה. רגע של החיים.
 לדחגעכידלחכיעדליגכעדג
חיעכלדגחעכדליגכעד
עדות חיצונית
 
עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע את נפילתו, האם הוא באמת נפל? (פתגם זן ידוע)
האם משהו בכלל קורה, אם אין מי שיהיה עד לו?
כולנו זקוקים למישהו שיהיה עד לנו. מבלי לתקן, מבלי לשפר, מבלי להזיז. פשוט עד נוכח ומלא להיותנו.
אנו זקוקים לעדות של היותנו כמו שאנו זקוקים לאוויר לנשימה.
יש אנשים שאין להם עד כזה. כלומר, יש להם אנשים שקרובים להם בסביבתם – חברים, בני זוג, הורים, אחים, אך הם אינם בהכרח עדים מטיבים.

יכולים להיות בחיינו עדים מיטיבים שבזכותם, נרגיש נאהבים ונפלאים בדיוק כפי שאנחנו. אך יכולים להיות בחיינו, גם עדים עוינים ואז נרגיש "פגומים" או פחותים (בהגה המשפטית, עד עוין הוא עד שבמהלך המשפט, חוזר בו מעדות קודמת, ומעיד כנגד בעל הדין שהביא אותו לעדות). וכך אנחנו נעים ונדים בין עדות מיטיבה לעדות עוינת ועלולים לפתח תלות באחת והימנעות מהשניה.

דדחגכעידלגיכעדליעכ
 חלדכעישלדחכיעדלחגכיעדכגד
עדות וריפוי
 
זה קרה מספר שבועות לאחר שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון בחיי. המטפלת היקרה שלי, כבר למדה להכיר אותי, את סיפורי, את השפה שלי. הגעתי אליה בשיאו של המשבר הגדול בחיי (צניחה מתוך משבר)
 חזדעכיזלחכיעגלכיעזגדלכי
הטיפול הראשון שעברתי בחיי, היה לא פחות ממהפכני עבורי. לראשונה, למדתי מה זה להיות במרחב חומל ומקבל. מרחב שאין בו ציפיות, שיפוטים או אג'נדות סמויות. זה היה מרחב של עדות טהורה וזכה. מעבר לכל התיאוריות והפילוסופיות התראפויטיות, אם תשאלו אותי מה מרפא בטיפול, מכל סוג שהוא, זה בדיוק זה. המפגש הנקי והזך עם מישהו שעד לך בדיוק כפי שאתה.
חיכעדחגעדכזלחגעכ
באותו יום, ידעתי שאני רוצה לספר לה משהו. משהו שלא יצא מגבולות התודעה והרגש שלי מעולם. פחדתי לגלות, פחדתי לדבר על זה. חששתי שברגע שזה יצא ממני, עולמי יתמוטט עלי.
זיגכעזדגיכעד
התיישבתי. לקחתי נשימה עמוקה ופשוט הקאתי את זה החוצה ממני. אני זוכרת כל חלקיק שניה מאותו הרגע. הבטתי בה. ידעתי שהתגובה שלה למשמע דברי, תקבע עכשיו את בואה של הנשימה הבאה שלי. היא לא זזה, לא אמרה מילה, שום דבר בפניה לא השתנה. הזמן עצר מלכת. לא היה שם דבר, מלבד המבט של שתינו זו בעיני זו. ואז היא הגיעה. נשימה עמוקה של הקלה אינסופית. סיפרתי לה את הדבר הקשה ביותר שסיפרתי בחיי ושום דבר לא קרה. העולם לא התמוטט. הכל בסדר. הכל בסדר איתי.

אני יודעת היום, שזו העדות המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי. והרגע הזה שינה אותי לעד. הנוכחות המלאה שלה, השקט שהיה בה למשמע דברי, אי התזוזה שלה- כל אלו לימדו אותי שהחוויה של מישהו שעד לנו כפי שאנחנו, היא חוויה של ריפוי.

הרגע הזה היה הרגע שבו נזרע הזרע של ההחלטה שלי להיות מאמנת. 5 שנים אחרי, התחלתי ללמוד אימון.
והיום, בכל אימון ואימון, זה הדבר שעומד לנגד עיני. המחויבות שלי להיות עדות מלאה ומיטיבה לכל מי שמגיע לקליניקה שלי. אני יודעת בכל ליבי, שבלי זה, לא יתכן ריפוי אמיתי.
אני מוקירה את כל מי שבא להתאמן איתי. זוהי זכות גדולה עבורי להיות עדה מיטיבה ונקיה לנשגבותם של אחרים.
חיעכזדלחגעכזחגדיעכד 

עדות עצמית
 
אנו זקוקים לעד שיגיד לנו שאנחנו בסדר בדיוק כפי שאנו. אך מה קורה אם אין עד כזה בסביבה? מי יתן לנו תוקף במקרה כזה?
במהלך חיי, גיליתי שמעבר לכל העדים שיש בחיי, מיטיבים או עוינים, יש עד אחד קבוע שנמצא שם ואני פשוט לא שמה לב אליו. העד הזה הוא אני. או לפחות חלק ממני. הבנתי שגם אני עדה לעצמי. ומה טיב העדות שלי? או. עכשיו, זה כבר סיפור אחר.
חדיכעזדחעכילחעכי 
כשאני מדברת על העדינות שבלפגוש אחר, האם אנו יודעים לפגוש את האחר שבנו?
האחר שבנו, הוא מה שאחר, ממה שהינו רוצים שיהיה בנו. האם השכלנו להיות עדים מיטיבים או שבחרנו בדרך בה אנחנו מתערבים "בזירת הפשע" ומנסים לשנות אותה, להעלים ראיות שנותרו בשטח לפני שיתגלו? (כפי שאני ניסיתי לפני שפגשתי את דודי)
כצזלדחעיךחעכעחיכ
כדי להבהיר יותר מהי עדות עצמית מיטיבה, אביא כאן מספר קריטריונים שממחישים, מה זה "לא עדות":
עדות מיטיבה היא לא ניתוח ולא הסבר. אנו שרויים בתוך מסכת מחשבות אינסופית. מנתחים כל דבר, מפרשים אותו, מנסים להבין. עדות לא מגיעה מהמקום התבוני / אנליטי. היא לא מסבירה שום דבר, לא מנסה לעשות היגיון לגבי כלום.
חישגעליגעגילדכש
עדות מיטיבה היא גם לא ניסיון להרגיע. כשאנחנו מנסים להרגיע את עצמנו, אנחנו למעשה אומרים "מה שאת/ה עכשיו, זה תיכף יעבור, או יהיה בסדר"- ההרגעה הזו היא למעשה הזזה של הדבר ולא נוכחות לו. אני מצאתי שדווקא עדות מיטיבה, גורמת בסופו של דבר להרגעה. כשאנחנו נוכחים ב-100% למי שאנחנו מבלי רצון להזיז את זה, נוצר הרבה מאוד שקט.
תדגכינדחגכגכידגגג 
 והכי חשוב, עדות מיטיבה היא איננה ניסיון לשפר/ לתקן/ לשנות. כל ניסיון לשנות את מי שאנחנו באותו הרגע, היא רק הסחת דעת מהדבר עצמו. זה למעשה לומר לעצמנו "מה שאני עכשיו, זה לא טוב/ בסדר/ תקין". השיח הזה, יוצר הרבה אומללות, חוסר אונים ותסכול.
עדות עצמית מיטיבה, היא מתן תוקף בלתי מעורער, למי שאנחנו ברגע זה.
חתחדגכיעדלחכדיעכ
איכותה של העדות העצמית שלנו
 
בחיינו, אנחנו עסוקים בפעולות אינסופיות, במחשבות כאוטיות, בניתוחים והסברים. את כל אלה מלווה שיח פנימי שקשה לפעמים לגלות אותו. איך אפשר לגלות מהו? התשובה היא הקשבה ותשומת לב
 
כדי להתחיל ולגלות מה טיב העדות שלנו, הבאתי כאן לפניכם תרגיל שרקמתי כדי להמחיש זאת:
חדגעכדשלחכעשידחכג  

targilimn-all2

לסיכום
עתה משגיליתם את אופיו של העד הפנימי שלכם, תוכלו בוודאי להבין עד כמה הוא משמעותי לחוויית חייכם. אם העד הפנימי שלכם עוין ומחמיר, לא משנה מה יבוא אל מולכם- נסיבות, אנשים, חוויות, כולם יצבעו באותו צבע עכור. חוויות חייכם תהיה מלאה בתסכול, בקורת וחוסר שביעות רצון.
חיכעזדלחעכידגכג 
רבים מאתנו טועים לחשוב, שמה שישנה את החוויה הזאת, תלוי בשינויים סיזיפיים ומתמשכים שנעשה בחיינו. אני גיליתי, שזה פשוט לא עובד. אם העד הפנימי שלכם מיטיב ואוהד, תוכלו להרגיש, שלא משנה מה קורה בעולמכם- אתם תהיו בסדר.
זחדגעכדלחכעישדלחכגעד 
כיצד ניתן להשפיע על העד הפנימי?
צריך להתחיל מזיהוי סגנונו. ברגע שתכירו אותו, תוכלו לשים לב בחיי היומיום שלכם, מתי הוא מגיע, מה הוא אומר. האם הוא "נותן" לכם להיות בדיוק כפי שאתם, או שיש לו מה לומר לכם. כשתדעו זאת, תוכלו תמיד לחזור ולהיות עדים מיטיבים ולתת תוקף מלא למי שאתם כפי שאתם- שלמים ונשגבים.
כעלחגעיגךלכעחיגע
הפוסט הזה מוקדש באהבה גדולה לחברי היקר דודי.
דודי, זו הזדמנות עבורי להוקיר אותך על עדותך המיטיבה תמיד, על החברות שלך. על היותך.

מודה לך מקרב ליבי.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה. 
והכי חשוב – אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

תמרי מאי 21, 2015 6:53 pm

"עדות מטיבה היא מתן תוקף בלתי מעורער למי שאנחנו ברגע זה"
כרינה כרינה אהובה…אחרי שקראתי את הפוסט שלך החלטתי שחוץ מהיותך מאמנת משובחת את לגמרי יוצרת.
יוצרת של מה את בטח שואלת? שאלתי גם את עצמי והחלטתי שאת יוצרת יצירה מופלאה. דו שיח משובח איתנו הקוראים, אבל גם מונולוג משובח ביננו לבין עצמנו במובן הכי נקי של המילה. ואין כוונתי רק בפוסט זה.
את לגמרי יוצרת מהמילים שלך אפשרויות, ראייה, הקשבה. את יוצרת כלים שיתנו לנו להבין יותר טוב מהי קבלה יותר שלמה שלנו כבני אדם ואיך אם נרצה אולי נוכל לעשות כך למען עצמנו, להבין את עצמנו אחרת, יותר טוב. יותר שלם. אני מודה שאיני עדה מטיבה עם עצמי בשום נושא כמעט. אבל אחרי שקראתי את התרגיל שלך, ניסיתי לדמיין את עצמי במצבים שונים שקרו לי לאחרונה ולהיות עדה להם מהמקום הכי חשוף של המצב. אבל מהצד. עדה של עצמי. מודה שזה לא תרגיל פשוט, כי הוא המראה הכי צלולה למי שאני כרגע ועכשיו בלי התחנפויות ובלי קישוטים מיותרים. לטוב וגם לרע. אבל זה גם כל היופי והכאב שבו. תרגיל מופלא בעיני.
ורציתי גם לשאול אותך משהו….האם עד בחיינו כמו שתיארת את דודי ואותך, יכול גם להיות לא חבר שלנו, אלא אדם שאנו מאוד מעריכים ואוהבים אבל הוא אינו בהכרח חבר נפש שלנו 20 שנה. האם עד חייב בהכרח להיות חבר טוב ? האם החברות היא תכונה נחוצה על מנת להיות עד של מישהו?
הקשבתי לשירים שלך בשקיקה…וחייכתי לעצמי כאילו קריין כורז לי מרחוק ואומר: עוד פוסט משובח ביותר מבית היוצר של כרינה וובר". ממש ככה ולא מילימטר פחות מזה. תודה אהובה על פוסט מ ע ו ל ה.

תגובה
Tamar Mor מאי 31, 2015 3:55 pm

לא יודעת למה לקח לי שבוע לקרוא את הפוסט שלך… חיכיתי לזמן שיהיה לי באמת להתרכז בו. וגם כשבסוף קראתי אותו כשמיכאלה שרה ומקשקשת לי ברקע הוא ריתק אותי…
זה קטע העדות הזאת… זה נכון לגבי כלכך הרבה היבטים בחיים. לחברים שלנו – כמה אנחנו מנסים תמיד לענות להם. להראות להם שאנחנו יודעים. שאנחנו רוצים לתת תשובה. שאנחנו רוצים לעזור… ולאו דוקא לתת עדות.
לבני הזוג שלנו- או הוווווווו כמה שזה נחוץ כאן… אבל התגובה קצרה מכדי להכיל…
לכל מי שמסביבנו – כמה קשה זה להקשיב ולהכיל…

בקיצור – את גאון.
ביי

תגובה

השאר תגובה