חומרים של החיים

החומר ממנו עשויים החיים

יולי 9, 2015 7 תגובות
זו הייתה שעת בין ערביים.
יום שישי. זמן תפר של שבת.
אני בת 6 או 7, מתעוררת משנת צהריים מתוקה.
העיניים נפקחות אט אט. הגוף עדיין חם ורך וההכרה משייטת לה, נעה באיטיות בין שם לכאן.
אני אוהבת את ההרגשה הזאת. משהו במחול השדים הקבוע של התודעה, שקט עכשיו ויש רק נשימה רכה וזרם קל ונעים שזורם לו בגוף.

אני קמה מן המיטה באיטיות, יוצאת מהחדר ועוברת ליד חדר השינה של הורי. הם עדיין ישנים. אני מחייכת לעצמי ומיד פונה לצאת החוצה אל הסלון. והנה היא יושבת שם על הספה, בדיוק איפה שקיוויתי שתהיה. מקלפת שעועית ירוקה ורואה שעשועון טלוויזיה בערוץ הגרמני RTL.

זו סבתא שלי.
סבתא מָּה.
זה הכינוי שנתתי לה.
אני לא ממש זוכרת למה קראתי לה כך ואינני יודעת מה טמון ב"מָּה" הזה.

היא רואה אותי ומיד מחייכת אלי. "Dulceata mea" (מתוקה שלי), היא קוראת ואני מיד מאיצה את צעדי ונופלת לתוך חיקה.
העור הרך עוטף אותי, הריח המתוק שלה ממלא אותי ואני מעמיקה את ההתחפרות שלי בתוך זרועותיה. היא שרה לי בחרישות שיר עם רומני ומערסלת אותי אל תוך תוכה. מנסה לכנס את כל איברי, כך שתוכל לאחוז בכל כולי.
הנשימה שלי מסתנכרנת עם הנשימה שלה ואני שוב ספק ישנה, ספק ערה. מתמסרת לחלוטין למגע העוטף של זרועותיה. רוצה להישאר כך בתוכה, לנצח נצחים.

שתינו יודעות שבעוד כמה דקות, יתחיל הריטואל הקבוע והאהוב על שתינו. אנחנו מאריכות את זמן הפינוק עד שבטלוויזיה עולה האות של הסרט הערבי שמתחיל מיד. זה זמן האיכות שלי ושלה ואנחנו מקוות שאף אחד לא יתעורר לנו עכשיו.
היא משחררת את אחיזתה בי. קמה להביא תפוח, מסירה את קליפתו וחותכת אותו לחתיכות קטנות ושוות. היא שמה את הקערה בצד ותופסת אותי שוב. הסרט מתחיל וכך אנחנו יושבות, שלובות זו בזו, שולחות את ידינו לקערה ושולפות חתיכות תפוח.

כך היה מדי יום שישי.

סבתא מה אוחזת בי והורי ברקע

לפני כמה שנים ואני כבר בת 30+, מצאתי את עצמי מנסה שוב להתכרבל בתוכה. זה היה ניסיון די מצחיק. תארו לעצמכם אשה בוגרת שמנסה להתכרבל לתוך אשה שכבר חצתה את גיל ה-90. לא ידעתי איך להצטמצם מספיק כדי לשחזר את התנוחה המקורית. בסוף, התפשרתי והלכתי רק על הראש, שאותו תמיד אהבתי להניח בין זרועותיה.

גם היום אני מקדשת את שנת הצהריים של יום שישי.
כבר אין סרטים ערבים בטלוויזיה וסבתא מָּה כבר לא בין החיים, אבל אני, את שנת הצהריים של יום שישי שומרת באדיקות גדולה.
הזיכרון של סבתי מתעורר בי מידי יום שישי והגעגוע פועם בי בחוזקה. זו כמיהה שאיננה יודעת שובע.
מה התקיים בו ברגע ההוא, שאותו אני מחפשת ולו אני כמהה כל כך?

אני כותבת את הפוסט הזה בחיל ורעדה. אני כותבת, עיניי דומעות. ידיי רועדות. אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לכתוב.
איך מתחילים לכתוב על הנושא הכי מהותי בעולם?
איך כותבים על החומר שממנו עשויים החיים?

ואם לא הבנתם עדיין על מה הפוסט, תצטרכו להמשיך ולקרוא עוד קצת.


*כל השירים בפוסט הזה נבחרו מכיוון שצלילם מעביר בי תחושה של אהבה.

תחילתו של דיון פנימי

אני מביטה על השולחן שעליו אני כותבת ושואלת את עצמי-
ממה הוא עשוי? או המקלדת הזו, ממה היא עשויה?  אלו שאלות פשוטות, קל מאוד לענות עליהן.
ואז עולה בי השאלה-  "רגע, אבל ממה עשויים החיים?" או, זו כבר שאלה אחרת.
"רקמות, גידים, עצמות ושרירים", אני עונה לעצמי.
"אבל אלו הדברים שמרכיבים את גופנו"! – הדיון ממשיך.
השאלה היא לא ממה מורכב גופנו, אלא מהו החומר שממנו מורכבים החיים עצמם, אלו שיוצרים את גופנו?!
האם ההבנה ממה מורכב השולחן, יכולה להעביר את המהות שלו?
באותו האופן, האם הרקמות שבונות את גופנו, יכולות להעביר את מהותנו? ברור שלא.
וממה עשוי החומר שמחליט לבנות את רקמותינו?
מה גורם לפעימת ליבנו הראשונה לקרות?
מה זה?!

אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כבר זמן רב.
לא משנה איפה וכמה חיפשתי, תמיד חזרה אלי אותה התשובה.
אין דרך אחרת לתאר את זה:
זו תמיד הייתה ותמיד תהיה – האהבה.

אני והוגו ברגע של אהבה

 

עכשיו אתם מבינים אולי, למה אני רועדת כשאני כותבת את הפוסט הזה? לכתוב על אהבה, זה כמו לכתוב על אלוהים. זה לגעת במהות של המהות של הכל. האם אצליח בכלל לתאר במילים ובמושגים את החומר הנשגב הזה שבונה את הכל? ואיך אוכל בכלל לכתוב משהו אחרי זה? ועל מה?

מזה מספר שבועות, אני מנסה לכתוב על נושאים אחרים ויש רבים מהם. אני מביטה בבלוג שלי וחושבת על כל מה שעדיין לא הספקתי לכתוב. מתחילה פוסט ולא מצליחה לסיים, בוחרת נושא אחר וכותבת. אבל זה לא מניח לי.
"מה עם האהבה" אני שומעת קול שמפציר בי שוב ושוב. מבקש להניח לכל הנושאים שבעולם ולהקדיש את כתיבתי לה. לאהבה.

לבסוף, אני נכנעת.

" אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה? " (מתוך השיר "הכניסיני תחת כנפך" של חיים נחמן ביאליק)

אהבה בונה את הכל בנוכחותה והורסת את הכל בהיעדרה

אנחנו עשויים ממנה ומתקיימים מתוכה

היא מגולמת בתוכנו ואנו מגלמים אותה

בזיקתה לא מתקיימים תנאים

אין לה משקל, אורך או צבע. היא חסרת גבולות ומימדים

ריצוי, הקרבה או חנופה הם חקיינים עלובים שלה

פחד הוא אויבה הגדול ביותר

מה בין פחד לאהבה
 

פרשת השבוע של שבוע לידתי היא פרשת "וירא" (פרשת וירא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק יח', פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק כ"ד) עבורי, הפרשה הזו מדברת על פחד, אהבה ואמונה. בפוסט הזה, אתמקד בסיפור עקידת יצחק שמופיע בפרשה.

זה ללא ספק אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר בתורה. כולנו למדנו את הפרשה בבית הספר והיא הובאה בפנינו, כסיפור שמלמד עד כמה דבק אברהם באמונתו, עד שהיה מוכן לשים את ידו ולהקריב את חיי בנו יצחק. זו פרשה טעונה מאוד ומאז ומתמיד היא עוררה בי רגשות מעורבים.

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.

אני שואלת את עצמי, מה התקיים בליבו של אברהם בעודו הולך לארץ המוריה. מה התחולל בתוכו? איך הוא הצליח לנשום בכלל כשהוא יודע שממש עוד מעט הוא עומד להקריב את בנו ?
האם אברהם, היה מוכן להקריב את בנו מתוך פחד שמה אלוהים בוחן את אמונתו?
האם האמין שהוא מדגים אהבה ללא גבולות לאלוהיו? שהרי הקרבה של ילד, אין בה אהבה.
ובכלל, האם אמונה אמורה לנבוע מפחד או מאהבה?

האם יתכן שהמבחן של אברהם, לא היה עד כמה הוא מאמין, אלא מאיזה מקום הוא מאמין?
הוא יכול היה, לעצור ולא להניף את המאכלת ובכך להצהיר שהוא רוצה להאמין מתוך אהבה ולא מתוך פחד. כשהוא מרים את המאכלת, מופיע מלאך ה' ואומר לו- " אל תשלח ידך אל הנער… עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה"  כלומר, במעשייך, הוכחת לי שאתה ירא מפני.

אפשר להבין את הפרשה כסיפור של אמונה מוחלטת באלוהים. אבל, אפשר אולי, להבין את הסיפור כאמירה חזקה, שאמונה מתוך פחד, סופה היא, שהיא הופכת להיות מעשה אכזרי מאין כמותו.

בדיוק כמו הסיפור המקראי הזה, לא קשה למצוא בהיסטוריה האנושית שלנו, אינספור מעשים שנבעו מפחד ואת תוצאותיהם ההרסניות.

היכן היא האהבה?

היא קיימת בתוכנו ועדיין אנו כמהים לה.
איך זה יכול להיות שאנו חשים בהיעדרה כשהיא קיימת בנו ומסביבנו כל הזמן?

כל מי שמגיע לפתח דלת הקליניקה שלי, מגיע בסופו של דבר מתוך האהבה.

עבודת האימון העדינה, היא פינוי איטי ורך של כל מה שמסתיר את האהבה. דמו אותה לשמש שעננים מסתירים אותה. פחד, כעס, חוסר אונים ועלבון הם העננים. אך מאחוריהם, תמיד מצויה האהבה.
אנו משתמשים באהבה על מנת לפנות ולפרק את הכאב ואז אנו מגלים אותה, זוהרת וזכה בכל פעם מחדש.

סיפור מהקליניקה

ליאת (שם בדוי) הגיעה אלי לאחר שהתפטרה מאינספור עבודות. היא הגיעה אלי מתוסכלת ואבודה, מתקשה להבין מדוע היא לא מצליחה להישאר ולהתקדם במסלול הקריירה שלה.
התחלנו לחקור מה קורה לה רגע לפני שהיא מחליטה להתפטר. גילינו שבכל אחד מהמקרים, היא החליטה להתפטר מיד לאחר שחוותה מחלוקת בינה ובין מנהליה.

ביקשתי ממנה לתאר לי, מה קורה לה כשמעירים לה על איכות עבודתה. נשימתה נעצרה, פיה התייבש והיא התכווצה בכל גופה. החוויה הפיזית הייתה קשה והיא ניסתה להתעלות מעלייה באמצעות שצף של מילים שפרצו מתוכה במהירות רבה. ביקשתי ממנה לעצור ולשים לב למה שקורה לה.
כל חוויה רגשית ופיזית כמו זו שהתגלמה באותו הרגע, היא שחזור של חוויה ראשונית אחרת. העצירה מאפשרת לחוויה הקדומה לעלות מעל פני השטח.

לא עברו יותר מכמה דקות וזיכרון עז עלה בתודעתה. והנה היא עומדת מול אביה ומספרת לו על ילד שמציק לה בבית ספרה. היא מספרת לו איך ביקשה ממנו להפסיק לקרוא לה בשמות, אך הילד ממשיך ולא עוצר לרגע. היא בורחת מהכיתה ורצה לחדר המורים. היא ניגשת למחנכת שלה ומספרת לה מה קרה. המחנכת מביטה בה ושואלת אותה " מה עשית לו? הרי הוא לא התחיל להציק לך סתם כך?". המומה מתגובתה, היא מרכינה את ראשה וחוזרת לכיתתה, מבוישת ועצובה.

מאוחר יותר באותו יום, בעודה מספרת לאביה על מה שקרה, היא נתקלת שוב בתגובה מפתיעה. אביה אומר לה – "אולי תפסיקי לבכות כל כך הרבה? את צריכה להיות חזקה יותר ולא להתרגש ולהיפגע משטויות כאלה" באותו הרגע גופה נאטם. היא לא יכלה לשאת יותר את הפחד, הבושה והעלבון.

ליאת עברה 3 צמתים מכוננים באותו היום:
– הרגע שבו הילד הציק לה
– הרגע בו הרגישה נאשמת על ידי מורתה
– הרגע בו אביה זילזל בעוצמת רגשותיה

מה משותף לכל הצמתים האלה? בכולם היא חשה בהיעדרה של אהבה.
הילד המציק, יכול היה לטעון שהוא בעצם מאוד אהב אותה ושזו הייתה דרכו לעורר בה תשומת לב.
המורה יכולה הייתה לטעון שהיא רצתה ללמד אותה אחריות מהי ואביה יכול לטעון שהוא כל כך אוהב אותה, שהוא רצה ללמד אותה איך להתמודד עם מצבים קשים בחייה. אף אחת מהטענות הללו, לא יכולות לשנות את מה שהיא חוותה. בהיעדרה של תחושת אהבה, הפחד, העלבון, התסכול והכעס, תפסו מיד את מקומה.

מאותו היום, היא ניהלה את חייה תוך כדי הימנעות מוחלטת ממצבים בהם היא עלולה להרגיש לא אהובה. זה כלל הימנעות מיצירת קשרים עם קולגות, הימנעות מביקורת מבעלי סמכות ובעיקר הימנעות מלהפגין פגיעות בפני אנשים. לכן, בכל פעם שהיא נתקלה במשוב שלילי מצד מקור בעל סמכות, עולה בה הפחד מתחושת היעדר האהבה והיא מיד מתנתקת והולכת. בדיוק כפי שעשתה כשהייתה ילדה. הפחד הראשוני והמנגנון שפיתחה, משכפל את עצמו כל פעם מחדש.

לאחר שגילינו את ההקשר של הקושי שלה, התחלנו להכיר את אותה ילדה. את החוויות שלה, את מה שהיא הרגישה, את מה שהיא החליטה על עצמה ועל העולם. ולאט לאט, פירקנו את החוויה.
בפוסט שלי תשוקה, דיברתי על המתודיקה של הריפוי. הבאתי את הגישה שלי לפיה כל תהליך מורכב מרובד שמפנה ורובד שבונה. העבודה עם ליאת התחילה עם פירוק החוויה כדי לפנות אותה מהגוף והתודעה ובמקביל התחלנו עם בניה מחדש של תחושת האהבה.

וממה בונים את זה מחדש? ניחשתם כבר? כמובן שמאהבה.
איך? את אחת הדרכים תגלו מיד.


איך מרפאים באמצעות אהבה? או איך יודעים לאהוב?

כל המילים שבהם השתמשתי, יכולות לנסות ולתאר אהבה. אך אף מילה לא תצליח לגלם את תחושתה. רק זיכרון של הגוף יכול להזכיר לנו מהי ואיך היא מרגישה.

אני מאמינה שכולנו חווינו אהבה. לפחות פעם אחת בחיינו. ומספיקה חוויה אחת כזו כדי ללמד אותנו איך לאהוב ולרפא את כל המקרים בהם לא הרגשנו אהובים.

כיצד נוכל להתחבר לדרך שבה מתקיימת בנו אהבה?
לשם כך, אני מביאה בפניכם את התרגיל הבא:

targilimn-all3

הזיכרון שלי ושל סבתי, הוא הזיכרון שאתו אני בונה את הריפוי שלי. כל פעם שאני חשה בהיעדרה של אהבה, אני מתחברת לזיכרון הזה ו"מטעינה" את עצמי מחדש.

מיוחדת היא האהבה, היא הגורם לכל כאבנו והיא גם המפתח לריפוי שלנו.

סיכום

בשבוע שעבר מלאו שנתיים ללכתה של סבתא מָּה. הפוסט הזה מוקדש לה ולמתנה הגדולה שהיא נתנה לי. היא נתנה לי את האהבה.
ימים מיוחדים עוברים עלי. הפוסט הזה נכתב עבורי, לא פחות מאשר עבורכם.
אני כותבת כדי לזכור מהי מהות החיים. מהי מהות חיי.
יעחיעכחעכגעכגמצנהצעהנ
שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

7 תגובות

Sivan Livne יולי 9, 2015 10:56 am

כרינה,
איזה פוסט. התבשל על אש קטנה והוא מדהים. כמוך. את כותבת כ"כ מרגש. מהבטן. את חיייבת לאסוף את הפוסטים האלה ולאחד אותם לספר.. רב מכר בדוק. אוהבת אותך

תגובה
Tamar Mor יולי 9, 2015 5:55 pm

אוי…… את לא מבינה איזה הזיה: אתמול ראיתי את הסרט Wild עם ריס ווית׳רספון ועזבי שהסרט הזה מדהים וגורם לך לחשוב על החיים ועל מקומנו בעולם הזה, היה שם שיר שנתפס לי בראש – כזה שבא לי ישר להוריד באייטיונס ולשים בריפיט: I'd rather be a forest than a street…. ואני שואלת ״מה הסיכוי???״ בקיצור ריסקת אותי עוד לפני שהתעמקתי בפוסט… את מדהימה ובא לי כבר לבוא אליך ולהעלות זכרונות שיסבירו לי למה אני מפגרת 🙂

תגובה
צוק יונית יולי 10, 2015 5:52 pm

פוסט חזק ומעורר מחשבה, אשנה בעקבותיו את היחס שלי לבנותי, יותר אהבה ללא ספק. תודה

תגובה
עופרי זוטא יולי 12, 2015 4:14 am

הרגעים האלו, שתוך קריאה אני הופכת להיות ספיצ'לס. קשובה, מקשיבה (למילים הנקראות), נוכחת, גומעת. שותקת. נושמת. הצלחת להעביר לי קודם כל את הזכרון הזה שתיארת, כ"כ רך ומלא, איך לא, אהבה! הקשבתי אתמול תוכנית רדיו ולמדתי ממנה משהו, שכנראה קרה לי עכשיו: שהיה-השתהות-השתאות. איזה פוסט – רך, ענוג, מכווץ וממלא מחדש את חדרי הלב. החזרת אותי לשנים שבהן למדתי להיות מטפלת. החזרת אותי לזכרונות אהובים עם סבא וסבתא. חזרתי לכאן ולעכשיו. ולעוד הרבה דברים. בעקבות כל המילים והשירים הנפלאים אני ממליצה לך גם פה, לכי לראות את הסרט "הקול בראש" או באנגלית inside out. כזה! ואח"כ חזרי לקרוא בקורס בניסים. אוהבתותך יא אהובה שאת.

תגובה
תמרי יולי 12, 2015 2:07 pm

אהבה. נקודה. סימן קריאה. פוסט שמדבר על המילה הכי בעולם. עבורי מילה שמניעה את חיי, את ליבי את כולי וללא ספק המילה הכי חשובה שיש. אהבה היא חיים ללא ספק. אני מאוד רוצה לעשות קעקוע לאחרונה בגילי המופלג וחשבתי מה המילה שהייתי מוכנה שתהיה על גופי לתמיד, בחרתי אהבה. בלי להסס. הפוסט שלך נגע בי בכל דרך אפשרית.
זה פוסט מרגש ומקסים. כתבת אותו ממקום עמוק מלא בגעגוע וזה ניכר בכל משפט ושורה. ממקום של ילדה טהור ומזוקק. השירים נפלאים…ואת נפלאה כל כך. והתמונה שלך….בא לי לנשק את הילדה הזאת. אוהבת אותך אהבה גדולה

תגובה
Ayelet Shiri יולי 13, 2015 3:58 pm

כרינה אהובה, השיר האחרון של הפוסט עדיין מתנגן כאן וככה אני כותבת לך את התגובה לצליליו היפהפיים. התיאור שלך ושל סבתך הוא לא פחות ממופת בעיני. כמה מתיקות בך הילדה בת ה30 עם סבתך. וכל כך מכמיר לב הוא הנסיון לשחזר את רגע הילדות ההוא… המון אנחנו מדברים על חוויות ילדות שהשאירו בנו חותם ועיצבו בנו את הצדדים החלשים, הפגועים, החסרים. והנה את מביאה את גרעין הכוח שטמון בך מילדות. אני אוהבת את השאלה שסיימת בה את הפרק עליך ועליה – "מה התקיים בו ברגע ההוא, שאותו אני מחפשת ולו אני כמהה כל כך?". אני אוהבת את התשובה שנתת לה, אבל גם אוהבת אותה כשאלה שנותרת ללא מענה. כי בעיני כמיהה היא משהו שאין לו מענה. וזהו לבינתיים – כמו שאת מבינה, הפוסט שלך מילא אותי במחשבות ותחושות, אולי אשוב להגיב עוד בהמשך…….

תגובה
vered mosenzon ספטמבר 19, 2015 5:08 pm

מקסים, כרינה. נרשמתי. שבוע טוב לך

תגובה

השאר תגובה