אומנות המפגש- ריאיון עם אילניה קור

נדמה לי שיהיה זה נכון יותר לומר שלא אני הגעתי אל מקצוע הטיפול, אלא הוא הגיע אליי. לא נשאתי בתוכי יומרות אישיות של להיות מטפלת, זה גם לא היה תחום הלימוד שלי, אך כאשר שלושה אנשים שונים ביקשו לבוא אליי למפגשים טיפוליים, למרות היעדר הרקע שלי, ידעתי בעומקי שיש כאן קריאה שעליי להשיב לה ולקחת עליה אחריות. השדה הטיפולי בחיי הוא תולדה של המסע הרוחני שלי שהחל בגיל 16. חוויות תודעתיות מכוננות האירו את הרבדים השונים שבנפשי ולימדו אותי אפשרויות ממשיות לריפוי ושינוי פנימי. מתוך החוויות הללו השגתי עיקרון שהינו יסודי לדרכי הטיפולית: “התודעה רחבה מהאני”. הכוונה היא, שישנם מצבי תודעה מגוונים שאינם מזוהים עם האישיות שלי והמבנה הפסיכולוגי שלי, והם אף קודמים לו ומכוננים אותו. ועל כן, שינוי ברמת ה”אני” יכול להתאפשר דרך חדירה ושהייה במצבי התודעה המורחבים הללו.  המסע האישי- הרוחני והתודעתי שלי, לימד אותי אודות נפשי וריפויו ולקח אותי בסופו של דבר למסע אל ועם נפשות אחרות.

 ציעכחיעכחיעכחעכחיעכחיעכי

 שם הבלוג שלי הוא – “כי חייב לצאת מזה משהו טוב. מה עולה בך, כשאת קוראת את המשפט הזה? 

כשאת אומרת את המשפט הזה אני מתוודעת ומכירה בעובדת יסוד בדבר טבע האדם. אדם מבקש מטבעו לחרוג. לחרוג מעבר לקיומו הפשוט והגשמי, לחרוג מעבר למציאות החול, לחרוג לעבר משמעות. הטבע שלנו הוא כזה המבקש את ה”סוד”, את “הנסתר”, את מה שסמוי מהעין. כפי שאמר הנסיך הקטן: “מה שחשוב באמת, סמוי מהעין”.  והסמוי מהעין יכול בוודאי גם להוביל אותנו אל הפשוט והנוכח ברגע הזה, אך גם זה היה כנראה עוד בבחינת “נסתר” בתחילת המסע שלנו…

הטבע האנושי הזה של לחרוג מעבר, הוא בבחינת מסע של גילוי: גילוי עצמי, גילוי המציאות, גילוי האחר. בתנועה הזו של לגלות יש תמיד אור. אור פיזי ואור מטאפיזי. באופן אינהרנטי אם כך, חייב לצאת מזה משהו טוב… מהחיים שלנו כני אדם שמבקשים לגלות ולהתגלות…

אפשר בהחלט גם לנסח זאת כך. התנועה לעבר משהו.. שיש בה לרוב גם ממד של חיפוש היא אכן מאוד משמעותית. בהקשר הזה חשוב להדגיש שהתנועה הזו חובקת בתוכה כהכרח, גם מגע ומפגש עם החושך. עם היעדר אור. חושך פנימי וחיצוני: מקומות של כעס, חוסר מוסריות, עצב, בגידה, בדידות וכו’. התנועה הזו לעבר החושך המאיים היא בבחינת מגע מחולל ומכריע לנפש.  במובן הזה, אל לו לאדם להיאחז ב”טוב”  ולשים אותו כמדד מרכזי לאיכות חייו הפנימיים. אנו חיים בתרבות נפשית הנמנעת מחוויות של כאב וקושי. העניין הוא לנוע לקראתם ובעיקר ללמוד כיצד לפגוש בהם.

התמונה צולמה בדנדנרה מצרים,  במקדש המוקדש לאלה חתחור (אלת המוסיקה) ולאלה נוט (אלת השמיים)

את עבודת הנפש והריפוי ניתן לחלק לתנועות בציר האנכי-תוך נפשי של אדם, ולתנועות חוץ- נפשיות על הציר האופקי, ביחסי זיקה של אדם עם המציאות ועם נפש אחרת. עבודת הריפוי המשמעותית ביותר היא זו שעל הציר האופקי, ביחסי זיקה של אדם עם אדם. עם זאת, לעיתים, על מנת לכונן בנפש תנועה של זיקה נכונה, אדם צריך לעשות תחילה עבודה שהיא כל כולה פנימית, בתוך עצמו.

העבודה הזו מתפרשת על פני שלוש תנועות פנימיות של הכנעה, הבדלה והמתקה. את המודל הזה פיתח מיסטיקן ורופא נפש גדול בשם רבי ישראל בן אליעזר ( הבעש”ט- מייסדה של החסידות). זו עבודה עמוקה ומורכבת מאין כמותה ואנסה לתאר כאן את תמציתה ואת פרשנותי הייחודית.

הבעש”ט פיתח את המודל הנפלא הזה מתוך התבוננות בחזון המרכבה שבספר יחזקאל ובסוד החשמל. ולמעשה הוא טען שכל עבודה פנימית באשר היא, נעשית מתוך ובתוך שלושת השלבים הללו.

הכנעה

 השלב הראשון בעבודה הפנימית הוא של ההכנעה. ההכנעה פירושה קבלת המציאות באשר היא וכפי שהיא. קבלת המציאות על מורכבויותיה יוצרת בנפש תנועה של התכופפות וענווה בפני גורם או חוקיות נעלמת וגבוהה ממני. יש משהו שלא בשליטתי, החורג מגבולות הכרתי והשגתי. ההכנעה היא למעשה הכרה ראשונית ועקיפה בקיום היסוד הרוחני והטרנסנדנטי שבמציאות. חשוב להבין שחלק ניכר מהרגשות השליליים שבנפש הינם למעשה דחייה של המציאות הבאה לקראתנו. עצב, כעס, פחד, מרירות וכו’ הם תולדה של אי קבלת המציאות של חיי. אני לא מצליחה לקבל ולהכיל את מה שקורה לי. השלב הראשון של ההכנעה הוא שלב קריטי מעין כמותו שלמעשה נותן למשהו מחוצה לי לחדור פנימה. משהו (מציאות חיי קודם כל) חודר ושובר את המבנה הסגור של ה”אני”.

הבדלה 

השלב השני בעבודה הפנימית הוא של ההבדלה. בהבדלה אני לומדת להבדיל את עצמי מהרגשות, המחשבות והתחושות של ה”אני”. אני לא מבטלת את התכנים העולים בתודעתי הסובייקטיבית, אלא לומדת לא להישאב אליהם ולהזדהות עימם באופן מוחלט. אני מזהה אותם כמופעים העולים בשדה הכרתי ומהווים אך חלק מהנוף של המרחב הפנימי. וכך למשל העצבות שאני חשה ברגע הזה נוכחת בתוכי, מוכלת בי, אבל אין בה עוד את הכוח המגנטי ששואב אותי לתוכה וגורם לי להסתחרר ולשקוע בה כאילו ואין דבר אחר מלבדה. בהקשר הזה, דיכאון וחרדה למשל הינם תולדה של הישאבות האדם ושקיעתו אל תוך תכנים הכרתיים מסוימים. כיצד משיגים את מדרגת ההבדלה בנפש? אה, זה ממש מעניין: נשארים תודעתית בדבר בלי לזוז. מתרכזים בתוכו בפעולת המדיטציה, וככל ששוהים בו בריכוז עמוק, מפתחים “כוח גבורה” שפירושו בהקשר הזה התגברות על כוח השאיבה המגנטי של תכני ה”אני”. התודעה בשלב הזה מפתחת נבדלות מהתכנים שעולים ומופיעים בה. וכך, ההתרחבות שהחלה בשלב ההכנעה הולכת ומעמיקה….

לובלין, פולין

המתקה

השלב האחרון והאזוטרי ביותר בעבודה הזו היא של ההמתקה.

השלב הזה מתחבר כאמור לשם הבלוג שלך ולתנועת הגילוי שהזכרתי אותה קודם לכן. בשלב הזה אנו כאמור “מגלים” ובגילוי הזה יש אור, ובאור הזה יש עונג של מתיקות לנפש. מה אנחנו מגלים? זה מחובר ביסודו למה שאנחנו מחפשים, ואף אם הנפש לא מודעת לשורש חיפושה, בשלב ההמתקה היא מגלה בין היתר את מהות מסעה הפנימי. זהו רגע מרגש מאין כמותו. רגע של חסד וטרנספורמציה בנפש, בו האור נגלה ונחווה גם בתוך הדינים של חיינו.

אין לדעת מתי המתוק הזה יתגלה בנפש. הוא בוקע במהלך נסתר ולא ידוע, אך יש לו בוודאי קשר לשלבים הקודמים בעבודת הנפש.

בשלב ההמתקה ההתרחבות של התודעה מגיעה לבשלות ועומק ונוצר מגע ודבקות עם “משהו” מחוצה לי, עם היסוד הטרנסנדנטי שבמציאות .

ואדם שלומד את טעם ההמתקה, יודע לחרוג ולצאת מעצמו למפגש עם המציאות ועם נפש אחרת.

 

דוגמא לתיאור התהליך הזה: לפני זמן מה עשיתי את העבודה הזו עם גבר שהגיע אליי על רקע של פרידה מקשר נישואים רב שנים. הפרידה העירה בנפשו כעס והחמצה עמוקה על השנים בהן “נתקע” בקשר ולא מימש את תשוקת ליבו בקשרים אחרים ובאפשרויות שעמדו לפתחו במהלך הדרך. ההחמצה כיסתה את נפשו ומילאה אותה בייאוש וריקנות גדולה. העבודה עמו בשיח ובתרגול תודעתי הייתה בלקבל את מציאות חייו על כל ההתרחשויות וחוסר ההתרחשויות שבה, ובעיקר ללמד אותו לייצר את ההבדלה התודעתית למול ההחמצה הצורבת שבנפשו. החמצה בנפש היא חוסר. חוסר באור של הגשמה. הגשמת הלב, במקרה שלו. ומשלמד להכיל ולהחזיק בנבדלות את חווית ההחמצה למול עברו הרגשי, הרגשות הקשים פינו מקומם לשלב ה”המתקה” והוא יכול היה לגלות את מהות מסעו בשלב החדש של חייו.

 חיזחיגזדחכעדזגעכדלגי

אני יודעת שמה שקרה לי, הוא יוצא דופן ושיש אנשים שיקראו את המודל הזה ויגידו שאין דרך באמת “להמתיק” את הדינים שבחייהם. האם נכון יהיה לומר שההמתקה היא דבר שדורש זמן וסבלנות והאם די בכוונה עצמה על מנת למצוא את אור ההמתקה?


אי אפשר להיכנס לתהליך הזה בעומקו עם ההבטחה של “ההמתקה”. הכניסה אל תוך הדינים בחיינו חייבת להתחולל מתוך הסכמה עמוקה ומלאה לפגוש בחושך הזה, ללא ציפייה למתוק כפיצוי. ההכנעה פירושה שאני מקבלת את הדין הזה, גם אם לא אגלה בסוף הדרך את אורו המיועד. יש כאן משהו טריקי שיש להיזהר בו: הרי אדם במדרגת ההכנעה מבקש לשחרר את אחיזת תודעת ה”אני” ומנגנוני השליטה הנלווים, אך אם הוא שרוי עם ביטחון ההמתקה כאופק נראה, הוא לא באמת בהכנעה. אנו נוטים למהר ולהסביר את נסיבות חיינו בשורשיהם הרוחניים ולא תמיד זה מתוך חיפוש, מגע וגילוי אמת. מניסיוני, יכולה להיות הונאה עצמית רבה בתהליכים רוחניים ונפשיים כאחד, וחשוב לא ליפול למלכודת “האני” מתוך הטעייה ותעתוע בשימוש של שפה רוחנית כלשהי. החוויה שלך בזמן המחלה היא חוויה עמוקה, חוויה שיש אור בחושך הזה, אך התגלות האור אינה מתוך “האני” ועל כן אין לדעת מתי ואם בכלל האור הזה יתגלה…

מהו ריפוי עבורך?

זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי, אני חושבת שיש תנועות שונות של ריפוי בנפש. יחד עם זאת, הריפוי העמוק ביותר לתפיסתי מתרחש בנפש מתוך זיקה עם נפש אחרת. מתוך “דבקות של רוח ברוח”. היסוד הרוחני שבי מתקשר עם היסוד הרוחני שבנפש אחרת. איך זה קורה? זו תורה שלמה. אקצר ואומר שככל שאדם לומד להקיף בתודעתו נפש אחרת, להתכסות בלבושה, או לעמוד בנעליה, בתנועת ההנכחה הזו יש ריפוי מאוד מאוד עמוק. תנועת הניכוח של נפש אחרת נעשית מתוך נבדלות ולא מתוך הזדהות, והיא המפתחת בנפש שבזיקה את הראייה העמוקה והרוחנית של נפש הזולת.

 לזסחיהזחיזגדחיעגחלעזחיעלזד

אני מקשיבה למילותייך ולא יכולה שלא להיזכר בסיפור שלי עם האחות X (כוח החיים- חמלה ).
המפגש ההוא עם האחות באותו לילה, גרם לתנועה מאוד משמעותית בנפשי. את מכירה היטב את הסיפור הזה, האם את חושבת שהמפגש ההוא מתאר רגע של ריפוי כפי שאת מתארת?

 

איזו שאלה נפלאה. המוזיקה היא אכן טביעת האצבע הראשונית של עולם הרוח על נפשי. מאז שאני ילדה חוויתי את העולם הנגלה והנסתר מתוך הניגונים שבו. בכל דבר יש עבורי מוזיקה, או כפי שרבי נחמן אומר- לכל אדם יש ניגון מיוחד משלו. הנכחת נפש האחר- בהקשר לריפוי שדיברנו בו קודם לכן, היא למעשה הקשבה עמוקה לניגון נפשו. אין דבר עמוק ומרגש מכך. הרבה פעמים אנו נוטים בעולם הרוח לשים דגש על חוש הראייה, ובעולם המודרני והקפיטליסטי אנו משועבדים לעולם של דימויים. בדרכי האישית, למדתי שחוש הראייה הנפשי והרוחי מתפתח בעומקו מחוש ההקשבה. ככל שאדם לומד להקשיב יותר, להקשיב למה שהעולם מדבר ומאותת אליו, מתוך הטבע הנגלה ומתוך הנפש האחרת, כך הוא רואה יותר. ממש כך! הוא מפתח בהדרגה את המיומנות הרוחנית הגבוהה מכל של “לראות את הקולות”. ובלשון אחרת- הוא שב בנפשו למעמד הר סיני, שהוא המעמד הזך ביותר בנפש האישית והקולקטיבית. אהבתי הגדולה למוסיקה עוד כילדה לימדה אותי את ההקשבה הדקה הזו…

 חיעילעכחיעכחעכעכגעעכ

מממ…את בעצם שואלת אותי למה אני מתגעגעת יותר מכל. געגוע הוא רכיב יסודי בנפשי. הוא צרוב היטב בכל חלקיי. אני היום הכי מתגעגעת לאבי האהוב ז”ל. הייתי כה רוצה לחזור לאינספור הרגעים בהם היינו נפגשים והוא היה יוצא לקראתי בחיבוק חזק ובנשיקה על המצח. כמה אני מתגעגעת לנשיקותיו…

 חיגהזלחגיעכלזחעכילזיעלדזכליגכ

 במסע האישי שלך, מהו הדבר שהכי מאתגר או מעסיק אותך?

האתגר האישי שלי הוא יצירת אינטגרציה בין הרוחני לגשמי, בין שמיים לארץ. החסידות מטיבה לתאר את זה כתנועת “התכללות” בנפש בין הקטבים והאיכויות השונות שבה. זה האתגר והייעוד שלי. מה שמבקשת ללמד ומה שמבקשת ללמוד ולגלם בתוכי יותר מכל.