צניחה מתוך משבר – חלק ב’

כבר כמה ימים שאני במצב קְרֵחְצֶן מתקדם.

מקור המילה קְרֵחְצֶן הוא מהמילה באידיש “קרעכץ” שמשמעותה – אנחה ותלונה (מתוך מאמר על השפעות היידיש על השפה העברית- http://www.safa-ivrit.org/imported/yiddish.php) .אני שכללתי את קְרֵחְצֶן והפכתי אותו למצבור לא קטן של הוויות כמו: עייפות, חוסר אנרגיה, יאוש, בלבול, פסימיות, אי התמצאות בזמן ובמרחב ועוד שלל חברים כאלה.

מי לא מכיר את זה. הקְרֵחְצֶן מגיע ולא מוכן להתפנות. כמו קרוב משפחה שמתארח ליום יומיים, אבל נשאר לשבוע שבועיים שנראים כמו נצח. לרוב, הוא לא מודיע על הגעתו ויש לו עיתויים רעים של ממש. אצלי, הוא מגיע בדרך כלל אחרי התקדמות גדולה או אם הצלחתי לעשות משהו שפחדתי ממנו וכיו”ב.

אני יושבת וחושבת למה הוא הגיע עכשיו, מה היה חשוב לו כל כך להגיע דווקא בעיתוי הזה. האמת, זה די ברור. בשבוע שעבר פרסמתי סופסוף את הפוסט ההוא, אתם זוכרים? זה שמגולל את המשבר המשמעותי בחיי (צניחה מתוך משבר). הרבה זמן התלבטתי אם לפרסם או לא, האם לחשוף? לספר את הכל?סָבְּלַה (סבלה ) ישבה לי על הראש כל הזמן וברגע שהיא נעלמה לכמה דקות לחצתי מהר מהר על המקש -“פרסם פוסט” ורצתי להתחבא בקליניקה שלי. שום דבר לא התפרק, העולם לא עצר מלכת. להיפך, קיבלתי הרבה תגובות נפלאות, אבל מאז… קְרֵחְצֶן.

ככה זה אצלי. ברגע שמשהו “טוב” קורה, אוטומטית אני עוברת למצב קְרֵחְצֶן.

כמאמנת, אני יודעת שרובנו, נוקטים באסטרטגיה של אינספור פעולות ו/או הסחות דעת כדי “לצאת” ממצב קרחצני כזה או אחר. הסחות דעת כמו צפייה מרובה מאוד בטלוויזיה, שיטוט אובססיבי באינטרנט, מילוי הלו”ז באינספור דברים או כל דבר אחר שלא ישאיר לנו אפילו טיפה קטנה של זמן להרגיש את הקְרֵחְצֶן הזה.

אסטרטגיה אחרת שגיליתי שהיא רווחת, היא בדיוק ההיפך- קיפאון מוחלט, הרגשת “תקיעות”, הקהיית חושים, הרמת ידיים, דחיית פרוייקטים/ עבודות/ פגישות וכיו”ב. אני, אגב, מאלה שנוטים יותר לאסטרטגיה השנייה.

שתי האסטרטגיות הן למעשה, שני צדי המטבע של אותו הדבר- חוסר רצון משווע להיות עם מה שיש. שתיהן נועדו כדי לטשטש עד כמה שרק ניתן את כל אותן ההוויות שטומן בחובן הקְרֵחְצֶן. בין אם זה עודף עשיה שמנסה להסוות או מאידך, עצירה וטשטוש של החוויה האנושית לרמת המינימום. שתיהן אסטרטגיות שאולי נותנות מענה זמני, אך לא באמת מטפלות בחוויה השורשית.

אז בימים האחרונים, ישנתי המון, ביטלתי ו/או דחיתי כל דבר אפשרי, נמנעתי ככל האפשר משיחות טלפון, לא בישלתי כלום, מה שמסביר למה אכלתי כל מיני צירופים לא אפשריים כמו סלמון כבוש עם אורז (לא מומלץ, אגב) והכי הכי- נמנעתי מלהתיישב לכתוב. למעשה, אני יושבת ממש ברגעים אלה מול המסך ואין לי באמת מושג מה אני הולכת לכתוב לכם היום. “הנה הרווחת עוד שורה בפוסט”, אני אומרת לעצמי, אבל אז מבינה שזה לא באמת יכול לעבוד ככה.

אז בואו נתחיל…

בפוסט האחרון צניחה מתוך משבר – חלק א’, תיארתי בפניכם את האתוס הקלאסי של הגיבור ואת פקיעת תוקפו בתודעתי. באותה תקופה, החלטתי לוותר על אתוסים, נוסחאות והסברים, כי הבנתי שאני בעצם לא מבינה כלום. הכל נראה לי כל כך כאוטי וחסר משמעות בזמנו, שפשוט וויתרתי.
ניסיתי לנהל אורח חיים של “מתחת לרדאר”. כלומר מינימום תנועות, מינימום ציפיות, מינימום חלומות. במילים אחרות, הפכתי לסוג של, איך לומר, אַמֵבָּה. רציתי למשוך כמה שפחות תשומת לב, להיות ספק נוכחת, ספק נעלמת .

אני חייבת להודות שאני לא באמת זוכרת הרבה מאותה תקופה. יש לי שברי תמונות שלי ושל דרור בבית יחד. אני לא יודעת אפילו לומר לכם מה עשינו כל אותה שנה. הוא היה בטיפול “תגובת קרב”, אני גם בסוג של טיפול כזה בעצמי ובעיקר הרבה בדיקות וביקורות בבית החולים. בין לבין, אני זוכרת שעות ארוכות של “פלייסטיישן”, ארוחות צהריים משותפות ושקטות וזהו.
אחרי שנתיים של בתי חולים, בדיקות, חרדות ושוב בתי חולים ופצועי מלחמה והלם קרב, עברנו ממצב של הישרדות פר אקסלנס למצב של כוננות ספיגה- מה עכשיו עלול עוד לקרות?!

בדיעבד, אני מבינה שהאסטרטגיה שלי הייתה לומר תודה על מה שיש ובעיקר לא לקוות לשום דבר במיוחד. איך אפשר לחזור ולחלום, או לצפות למשהו בכלל. לא הבנתי מאיפה אפשר למצוא את הכוח והאומץ להרגיש את הדבר הפשוט הזה לכאורה שנקרא “רצון”. איזה חיים רציתי עבורי בכלל?! לא ידעתי אז לענות על השאלות הללו.

אני זוכרת את יעל, המטפלת שלי אומרת לי: “כרינה, אל תשכחי שבחרת בחיים”. זה נכון, אכן בחרתי בחיים ועשיתי את כל מה שרק יכולתי כדי לחיות, אבל מה זה לחיות בכלל? האם העובדה שאני חיה ונושמת ומתפקדת מזכה אותי בתואר “חיה”? באותה תקופה הייתי עונה לכם שכן. עבורי זה היה מספיק.
אסטרטגית הספיגה הזאת יכולה להחזיק מעמד עד גבול מסוים. אתם מבינים, אני באמת ובתמים בחרתי בחיים, אבל בסופו של דבר, הבנתי שאני צריכה להכריע איזה מין חיים אלו הולכים להיות. הייתי צריכה להכריע האם אני בוחרת בחיים בעלי משמעות שדופק החיים פועם בהם בחזקה, כאלה שיש בהם משמעות ורצון או שאני בוחרת בחיים מפוחדים, קפואים, נטולי צבע ותשוקה. האם אני רוצה לחיות לחיות או שאני רוצה לחיות “חצי כוח”?

לא היה רגע כזה שבו הודעתי לעצמי מה ההחלטה שלי. כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהלכתי על אופציה א’- לחיות חיים מלאים עם כל מה שמשתמע מכך. אבל זה לא קרה מיד.

זה התחיל בצעדים קטנים כמו ההחלטה לחזור ולעבוד. בהתחלה עוד ניסיתי לחזור ולעצב, אבל מהר מאוד הבנתי שאני פשוט לא נהנית מזה יותר, אז החלטתי לסגור את הפרק הזה בחיי. וכך, וויתרתי על 6 שנות לימוד ועוד כמה שנים של עבודה כמעצבת ופניתי לדרך חדשה. זה היה הצעד הראשון. לכאורה, לא צעד משמעותי במיוחד, אבל אם נבחן את זה קצת לעומק, נבין שזו הייתה בחירה משמעותית להפסיק לסבול וזאת חברים, זאת החלטה של חיים אופציה א’.
לא היה לי מושג לאן פניי הולכות. שלחתי קורות חיים לכל משרה אפשרית, מקווה שאיכשהו “אנחת” על משהו סביר. חזרו אלי מעסיקים ממקומות עבודה שלא האמנתי בכלל ששלחתי להם קורות חיים. לעולם לא אשכח את השיחה עם שוקי :

– שלום כרינה, מדבר שוקי מ”שוקי במות”
– כן שוקי?
– שלחת לנו קורות חיים
– באמת?!
– כן
– מה המשרה בדיוק?
– הקמת במות …

לא שיש לי משהו נגד הקמת במות, אבל הקשר ביני ובין הקמת במות הוא, איך לומר – פשוט לא קיים.

בסופו של דבר, הגעתי לראיון עבודה של משרת ניהול תיקי לקוחות בחברת מדיה בינלאומית. אני זוכרת שנכנסתי למשרד שהיה בקומה עשירית של בניין שניצב מול הים. רצועה ארוכה של ים כחול נפרשה מבעד לחלונות ואני זוכרת שאמרתי לעצמי- ממש לא מעניין אותי מה אני אמורה לעשות כאן. מה שמעניין אותי הוא, שזה הנוף שאראה מול עיניי כל יום. וכך היה.

לאט לאט, התחלתי להרגיש קצת יותר “נורמלית”. הייתה לי שגרה של עבודה שאהבתי, הכרתי חברים חדשים, הייתי ליד הים כל יום, התחלתי להתלבש ולהתאפר. אם מישהו היה פוגש אותי לפני כן, הוא היה חושב שכנראה הפכתי להיות חברה בקהילת האמיש, שכן הסתתרתי מאחורי בגדים רחבים, סגורים וכהים שהיו רחוקים כל כך ממי שאני במהותי- מעצבת ואסתטיקנית נצחית. דרור חזר לעבוד גם הוא, אימצנו את הוגו שהסב כמות בלתי נדלית של אושר ושמחה לחיינו ושנינו הרגשנו מבלי לדבר על כך, שאנחנו חוזרים לחיים לאט לאט.

יש שיקראו למה שקרה לי, מעבר ממצב של הישרדות למצב של צמיחה. אבל, המעבר הזה לא היה חד וחלק.
5 השנים הראשונות לאחר סרטן, הן שנים קריטיות מאוד. בתקופה זו, יש סיכוי מאוד גבוה להישנות המחלה. זו מעין תקופת מבחן שכזאת ואני הרגשתי שאני ממש “על תנאי”. הביקורים אצל האונקולוג הפכו להיות פחות תכופים, אבל כמות הפעמים שחליתי באותה תקופה הייתה בלתי נסבלת. הטיפולים הרבים שעברתי גבו מחיר יקר. המערכת החיסונית שלי הייתה פגועה באופן הרסני ולכן כל וירוס הכי קטן שלא היה משפיע אפילו על נמלה, היה הופך אצלי לברונכיט או דלקת ריאות קשה. ובכל פעם כזאת, הייתי חוזרת מיד לחיים אופציה ב’- חיים שמונעים מפחד, אימה וחרדה מבעיתים.

אלו היו שנים של ואלס אינסופי, צעד אחד של חיים אופציה א’ ומיד שני צעדים של חיים אופציה ב’. אבל החלטתי שלא משנה מה, אני לא מפסיקה לרקוד.החלטות גדולות על נישואים או משפחה לא היו אפשריים מבחינתי בתקופת המבחן הזאת. איך אוכל לקבל החלטה כזאת כשאני יודעת שיש סיכוי לא קטן שאחלה שוב.

למרבה הפתעתי, הצלחתי מאוד בעבודה. קודמתי והפכתי למנהלת פיתוח עסקי. זכיתי בפרס בינלאומי על יכולת הניהול שלי ובמרץ 2009 נסעתי למשרדי הנהלת החברה בלונדון לקבל את הפרס. אני זוכרת אותי בשדה התעופה הית’רו בלונדון, נישאת על המסוע האינסופי, מוחה דמעות של אושר מעיני ומודה בכל ליבי על הזכות וההזדמנות שניתנו לי.

ככל שהתקדמתי בתהליך החזרה לחיים, התחילו לקונן בי שאלות שאתגרו אותי יותר ויותר. עלו בי שאלות על זהות ומהות. פתאום העזתי לבקש עבורי, חיים בעלי משמעות ותכלית. בכל פעם שהרצון הזה עלה בי, מיד הייתי חוטפת עוד איזה ברונכיט. זה היה מתיש כל כך. הפחד מלקוות ולרצות היה קיים בי כל הזמן. הרגשתי שאני נקראת להכריע כל פעם מחדש בין חיים מתוך הישרדות ופחד לבין חיים מתוך צמיחה.

בקיץ 2010 הכרעתי שוב.

אני ודרור נישאנו ביולי של אותה שנה. זה נכון שאני לא אובייקטיבית, אבל אני באמת חושבת שזו הייתה חתונה יוצאת דופן. אני לא יכולה לתאר לכם במילים מה הרגשתי כשעמדתי אתו מתחת לחופה. מצד אחד, הייתי עצבנית נורא כי הרב איחר והחלום של חופה בשקיעה לא ממש התגשם. התחתנו כשכבר היה חשוך לחלוטין והווריד הרומני במצח שלי הלם בחוזקה. דרור צוחק תמיד ואומר, שהייתי הכלה הכי עצבנית בהיסטוריה של הכלות. אז אפשר לומר שזה היה בגלל האיחור הלא אופנתי בכלל של הרב, אבל על מי אני עובדת, “העצבים” האלה היו בעצם התרגשות עצומה שלא ידעתי איך להכיל בכלל. חגגנו לתוך הלילה. חגגנו את האהבה שלנו, חגגנו את המשפחה שלנו, את החברים, אבל יותר מכל, חגגנו את החיים.

בספטמבר 2010, עשיתי הכרעה נוספת. החלטתי להפסיק את העבודה שלי כמנהלת פיתוח עסקי ולא לוותר על השאיפה לעשייה בעלת משמעות.
תהליך ההיפרדות מחיים אופציה ב’, לעולם לא מסתיים. כשאני בוחנת את ציר הזמן של השנים האחרונות, אני מוצאת את עצמי, נקרעת פעם אחר פעם, בין הבחירה בחיים מתוך פחד לבין הבחירה בחיים מתוך אהבה וצמיחה.

איכשהו, בציר הזמן הזה של חיי, חודש דצמבר תמיד מהווה נקודת מפנה עבורי:

בדצמבר 2005, עברתי השתלת מח עצמית וקיבלתי את חיי במתנה. זו הייתה הבחירה הראשונה, הגסה ביותר. זו שהכריעה בין חיים למוות. אני זוכרת את נרות החנוכיה שדלקו מחוץ לחדר הבידוד בבית החולים. הזכוכית העבה עיוותה מאוד את מראה החנוכיה, אבל הצלחתי לראות מבעדה, את האורות המרצדים של הנרות ופיללתי בכל מאודי לנס.

בדצמבר 2010, הייתה בחירה נוספת, כבר עדינה יותר. זו הייתה בחירה בחיים בעלי משמעות כשמילאתי את הטפסים לקורס מאמנים בבית הספר לאימון “אמושיין” בראשותה של נטאלי בן דוד והרגשתי שהגעתי הביתה. זה קרה בדיוק 5 שנים אחרי אותה השתלה ולא סתם. זו הייתה הנקודה של סוף תקופת המבחן שלי, כשאני בוחרת לחיות חיים שהם לא על תנאי. אני זוכה בנס נוסף ומקבלת את הזכות לבחור את היעוד שלי, להיות תרומה אמתית לעולם ולגעת בחייהם של אנשים.

הנקודה הבאה על ציר הזמן של התהליך הזה נמצאת ממש בימים אלו .
דצמבר 2014. שוב חנוכה ואני נקראת לעשות בחירה נוספת. אולי הבחירה העדינה ביותר. כזאת שמגיעה מהנימים הכי עדינים וכמוסים של נפשי. היום אני מעיזה לבקש לעצמי נס נוסף. נס של חיים חדשים.
לאחר שנים של אינספור ניסיונות, מחטים סיניים, צמחי מרפא, רפלקסולוגיה, ניקויי מיצים, תרפיה בחלילים ומה לא. והנה אני שוב בבית חולים, עוברת בדיקות, ממלאה טפסים ופוגשת רופאים. הרעיון שהגוף הזה שלי, שידע כל כך הרבה חולי, שעבר אינסוף מהפכים וכאבים, יצליח ליצור בתוכו חיים חדשים, לא נותן לי מנוח. אני מתחילה תהליך חדש ומאתגר שבסופו אני מבקשת להפוך להיות אמא. עבורי, זה יהיה נס כל הניסים.

לבחור בחיים זה לא ביטוי סתמי. זה לא רק לבחור לחיות, זה גם לבחור איך לחיות. זו לא בחירה אחת, חד פעמית. הבחירה הזאת טומנת בחובה, עשרות אם לא מאות בחירות יומיומיות, קטנות וגדולות, משמעותיות ומקריות כשלכולן מכנה משותף אחד- רצון אדיר להביא את כל כולי לידי ביטוי אל אף ולמרות כל הקשיים שטמונים לי בדרך. אז זה אומר לדוגמא, שגם אם אני במצב קרחצן, אני עדיין אתיישב לכתוב. למה? כי אני טיפוס מסוג א’, זוכרים?

ציר הזמן נפסק בהווה. ברגע הזה. אינני יודעת מה מצפה לי בהמשך. בשני הפוסטים האחרונים, ניסיתי לגולל בפניכם כמעט 10 שנים מתוך חיי. משימה לא פשוטה, אבל היה חשוב לי להביא לכם את הרקע ואת ההקשר להולדתו של הבלוג שלי. כל מה שסיפרתי היה סוג של זום אאוט אדיר על חיי. בפוסטים הבאים, אני אכתוב מתוך זום אין ואפרק לגורמים קטנים את התהליך הזה של המעבר מהישרדות לצמיחה.

מאחלת לנו חג שמח. הרבה אור ואם אפשר, אז גם איזה נס קטן או שניים…

ולסיום, כי אי אפשר בלי קצת מוזיקה:

eddie vedder הסולן של להקת Pearl Jam כנראה מכיר אותי מחיים קודמים או משהו, כי יש לו יכולת מדהימה לחבר שירים שכמו יוצאים מליבי. היום אני מביאה לכם שיר נפלא שנקרא- Thumbing my way

הפעם אביא לכם גם את המילים כי הן מסכמות למעשה את כל מה שכתבתי היום: