חומרים של החיים

האומנות של הרצון

יולי 27, 2016 16 תגובות

"יא איזה ג'ינס מגניב! מה זה? איזה ג'ינס זה?" כולן התגודדו סביבה, בוחנות את הג'ינס מכל כיוון. "זה ליוויס 501 שאבא שלי הביא לי מאמריקה. זה מה שהכי מודרני עכשיו בחוץ לארץ". היא ענתה בגאווה. "ליוויס?!" אמרתי ביני לביני, "עד שהצלחתי לקנות מכנסי ג'ינס שלג, עכשיו יש משהו חדש ויותר מגניב?! " זה היה עוד אחד מימי ההולדת של הכיתה. הילדים התחילו להגיע ודנה, שהייתה הכי יפה בכיתה, הגיעה עם הליוויס הזה ומשכה את תשומת הלב של כולם.
הוצאתי את האוויר במין אוף שכזה וידעתי כבר אז. אין סיכוי שיהיה לי ג'ינס כזה. לא כי ההורים לא יסכימו לקנות לי, פשוט ידעתי שלא אעז לבקש.

דווקא ביקשתי פעם. ביקשתי מאמא שמלה אדומה יפה שראיתי בחלון של המשביר המרכזי, איפה שאבי עבד. בהיתי בה שעות. הצמדתי את הפה, האף, הלחיים, אפילו האוזניים לחלון הראווה ופשוט בהיתי בה. דמיינתי אותי בה, הולכת איתה למסיבות, רוקדת סלואו עם מלך הכיתה. ואז ביקשתי. "אמא, אפשר את השמלה האדומה שבחלון של המשביר?" היא הביטה בי מופתעת. תוך שניות פנייה התעוותו. העיניים שלה נזלו למטה, פינות הפה הצטמצמו ואנחה כבדה השתחררה מפיה. היא נראתה עצובה כל כך.

"Nu avem bani" (אין לנו כסף) היא אמרה ברומנית. "Suntem un mare cacat " (אנחנו בחרא גדול). אני זוכרת איך הפסקתי לנשום כל פעם שהיא אמרה את המשפט הזה… הרגשתי אשמה גדולה. הרצון שלי העציב אותה כל כך. אז הפסקתי לבקש. לא רציתי לראות את אמא עצובה.

הנה פתחתי חלון

לא יודעת מאיפה אזרתי את האומץ, אבל כשתקופת ה-Reebok הפציעה למחוזותינו, באתי והתחננתי לאבא שיקנה לי Reebok גבוהים כאלה בצבע צהוב, בדיוק כמו שיש לריקי גל בקליפ. הוא היה נוסע לחוצלארץ הרבה וחשבתי שזה בטח יהיה זול יותר לקנות אותם שם.
"פליז פליז פליז אבא. אני ממש ממש ממש רוצה את הReebok- האלה" התחננתי. שבועיים שלמים ביקשתי עד שהוא נסע.

אין לי מילים לתאר כמה רציתי אותם. הייתי נצמדת לטלוויזיה וצופה בקליפ של ריקי גל בתכנית "להיט בראש". מדמיינת שאני היא ויש לי את ה- Reebok האלה. דמיינתי איך אגיע למסיבת כיתה ואהיה הכי הכי מגניבה שיש. ודנה תרצה להיות חברה שלי. בטוח.

הזמן עבר לאט כל כך. המחשבות הטריפו את מוחי- "הוא יקנה לי או לא יקנה לי. הוא ימצא אותם בחוצלארץ או לא ימצא אותם" ואז הגיע היום המיוחל. אבי חזר הביתה. אני זוכרת שחיכיתי לו ליד הדלת. חשבתי שאדע מיד לפי הפנים שלו, אם הוא הביא או לא הביא לי.

הדלת נפתחת והלב שלי פועם. הוא נכנס עם פנים חתומות שלא ממש יכולתי לתרגם. טקס פתיחת המזוודה התחיל ואני רצה לעזור לו להוציא את החולצות והחליפות והגרביים והנעליים. הוא מוציא בושם לאמא וחולצה יפה לתומאס אחי. במעמקי המזוודה, אני מזהה קופסת קרטון. היא מעוכה ויש סביבה מלא מסקינג טייפ. אני מסיטה מיד את מבטי לאבי. הוא מחייך אלי. "די!" אני קופצת . "הבאת לי?! הבאת לי את ה- Reebok?! יש יש יש !!!!"

הוא מוציא את קופסת הקרטון ונותן לי אותה. אני מספיקה עוד לקלוט את החיוך שהוא שולח לאמי בטרם מתחיל טקס קריעת הקופסה. היא עטופה בכל כך הרבה מסקינג טייפ, שזה לוקח לי נצח לפתוח אותה. ואז סוף סוף, אני מגיעה לחתיכה האחרונה של הטייפ הארור ופותחת אותה.

לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה שם בדיוק. הדבר הראשון שהבנתי, הוא, שיש בקופסה משהו, אבל הוא לא צהוב ושתיים, שיש בה נעלי ספורט, אבל לא Reebok. אני זוכרת את הכביש המהיר של המחשבות שלי. מצד אחד זה במזוודה, אז זה כן מחוצלארץ ויש לזה צורה ממש דומה ל- Reebok , אבל זה לא זה. הייתי מבולבלת.

"נו? מה את אומרת על אבא שלך?!" הוא אומר כשכולו מחויך ושבע רצון. "כן, אבא. אמממ…. תודה רבה" אני משפילה את ראשי. "תודה רבה על הכל, אבל זה לא Reebok " אני אומרת ספק מאוכזבת, ספק מבוישת. "זה ממש אותו דבר. תראי איך זה נראה" הוא מוציא את הנעליים מהקופסה ומסובב אותם מכל הכיוונים כדי שאני אראה שזה ממש כמו Reebok.

אני משפילה את מבטי ואומרת "אבא, אתה לא רואה שכתוב פה Flight ?! זה חיקוי של גלי וזה גם בצבע תכלת מוזר". טעם מר מילא את פי. "אני לא מבין מה את רוצה, תראי איזה יפים הם!" אני משחררת את אותה אנחת אוף ידועה. לוקחת אותם בידי. נותנת לו חיבוק. אומרת תודה רבה ונכנסת לחדר.

אני לא יודעת מה העציב אותי יותר באותו יום. האם זו העובדה שלא קיבלתי את ה- Reebok שכל כך רציתי או הניסיון של אבי "לעבוד" עלי. כלומר, הוא עשה הרבה מאמץ והלך וקנה את הנעליים בגלי וגם סחב אותם לחול ועטף את זה כדי שזה יראה כאילו הוא קנה אותם שם. הרגשתי רע לאור כל המאמץ והיצירתיות שלו, אבל לא הבנתי איך לעזאזל הוא חשב שאני "אקנה" את זה?! הוא באמת חשב שלא אשים לב?! אם הוא רק היה אומר לי- לא מצאתי / לא היה לי כסף לזה / לא הספקתי לקנות, הייתי נפגעת הרבה פחות. הכל רק לא לשקר לי ככה.

PicMonkey Collage

להפסיק לרצות לרצות

יום שישי הגיע ואני התארגנתי למסיבת כיתה. "למה את לא שמה את ה- Reebok? " הוא שאל. "זה לא Reebok אבא". "בטח שזה Reebok " הוא המשיך, דבק בקו שלו. לא תיקנתי אותו יותר. לא היה לי כוח. החלפתי לנעלי ה"כאילו" Reebok שלי ויצאתי למסיבה.

"מה זה הנעליים האלה" היא שאלה. "מה זה, חיקוי של ריבוק?" היא צחקה וכולם הצטרפו. כן. דנה הייתה גם הכי יפה בכיתה וגם קבעה את הטון האופנתי שלה. זו הייתה הפעם האחרונה שהלכתי עם ה"כאילו" Reebok שלי.

סיפור ה- Reebok עיצב את נקודת המבט שלי על רצון. משהו ביכולת שלי לרצות נסדק. אני חושבת שפשוט לא רציתי לרצות יותר. לא רק בגדים הפסקתי לרצות. הפסקתי לרצות שאמא שלי תדבר עברית תקנית, הפסקתי לרצות להיות מקובלת, הפסקתי לרצות שאבא יהיה שמח יותר, הפסקתי לרצות שהורי יהיו חברים.

הפסקתי לרצות הרבה דברים. זה פשוט לא היה שווה את זה. רצון הפך להיות משהו שמביא עמו אכזבה. האכזבה הזו, שכבר הכרתי את טעמה, הייתה משהו שרציתי להימנע ממנו ככל שאפשר.

כעבור מספר שנים ביום הראשון בבית הספר התיכון, מנהל בית הספר בירך אותנו על כניסתנו לתיכון. "את המסר שאני רוצה לתת לכם היום, אתן לכם בשיר" הוא אמר וחייך. זה השיר שהוא השמיע לנו. ואני.. אני את המסר הזה כבר הטמעתי עמוק בתוכי שנים קודם.

אז מה אם את רוצה

– "אז מה את אומרת על רצון" היא שאלה אותי.
– "מה אני אומרת על רצון?" התפלאתי.
– "לא יודעת. רצון זה רצון, אין לי מה להגיד על זה כל כך".
– "טוב, בואי ננסה את זה קצת אחרת. אני אגיד עכשיו שתי מילים ותראי מה עולה לך, טוב?"
– "אוקיי…" אמרתי בחשדנות בעודי מנסה להבין מה היא רוצה ממני.
– היא הסתכלה עלי, בודקת אם אני מרוכזת מספיק ואמרה- "אני רוצה".
– "אז מה?!" עניתי מיד. שקט השתרר בחדר.
– "בסדר? הצלחתי בתרגיל?" שאלתי אותה. והיא המשיכה לשתוק.

זו הייתה אחת משיחות האימון הראשונות שלי. נתבקשתי לכתוב חזון וממש לא רציתי לעשות את זה. המאמנת שלי רימה, רצתה להבין מה פשר ההתנגדות שלי, אז היא התחילה לחקור איתי את הדבר הזה שנקרא רצון.

– "שמת לב מה הייתה התגובה שלך למילים "אני רוצה"?
– "כן. אמרתי "אז מה?" ."אז מה אם אני רוצה. אין קשר בין מה שאני רוצה למה שקורה" אמרתי בתוקפנות קלה.
– "ואיך את יודעת את מה שאת יודעת"? היא שאלה בנחישות.
– "מה זאת אומרת איך אני יודעת. זאת המציאות. אני יכולה לרצות עד מחרתיים, מה זה קשור? בגלל זה אני לא מבינה את
כל העניין הזה של חזון. אז אני אשב ואכתוב את כל מה שאני רוצה. אני סתם חופרת לעצמי בור של אשליות ואכזבות.
בשביל מה זה טוב?!"
– "ספרי לי על משהו שרצית מאוד בתור ילדה" היא ביקשה
עוד לפני שהיא סיימה את המשפט, נזכרתי בסט רהיטים של חברת רים שרציתי כל כך. זה היה סט של רהיטים לילדות. היה את זה בצבע לבן ובצבע וורוד וזה כלל מיטה, שידה, ארון, שולחן עבודה וטואלט קטן עם מראה. כמה שאני רציתי את חדר הילדים הזה.
-" ומה קרה עם חדר הילדים הזה, ביקשת אותו?" היא המשיכה
– "לא יודעת" עניתי."אצטרך לשאול את אימי".

עוד באותו היום שאלתי את אימי אם היא זוכרת את סט הרהיטים הזה.
– "בטח שאני זוכרת, את רצית את זה כל כך" היא אמרה בטון העצוב הזה שלה
– "ואיך ידעת שרציתי? ביקשתי ממך?" שאלתי מופתעת
– "מה פתאום?!" היא אמרה מיד. "אני רק זוכרת אותך מסתכלת על הפרסומת של הרהיטים ב"מעריב לנוער". היית יושבת ובוהה בה שעות על גבי שעות ולא פוצה פה. אף פעם לא ביקשת כלום קיקי, חוץ מהפעם ההיא ששיגעת את אבא עם ה- Reebok "

8b4cc624-02e4-4f71-bce5-2b45fffb3a11

רצון יוצר מציאות

חיים קשים עשיתי למאמנת שלי. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד להאמין בכוח של הרצון שלי. אחרי שנים של הזנחה פושעת, הוא היה מושפל, שפוף וחסר חיוניות. את החזון ההוא כתבתי בסוף. הוא התחיל מהוסס כזה, מבויש, כמעט מתנצל. מאז כתבתי עוד חזונות. למדתי לאהוב את זה.

"מחשבה יוצרת מציאות" קוראים לזה. ואני חשבתי על כל אותן פעמים שרציתי ולא נוצרה אף מציאות. היה לי קשה לקבל את הכוח הזה של רצון, אבל למדתי לכבד את העוצמה שלו  ומאז אני עובדת איתו גם כמאמנת בעצמי.

היכולת לרצות ולבקש התפתחה דיה כדי שאוכל לבקש עבורי דברים גדולים של ממש. דברים שלא העזתי לבקש הרבה מאוד שנים. הופתעתי לגלות שגם דברים "גדולים" כאלה, אני מקבלת לחיי. כשסמכתי מספיק על שריר הרצון שלי, העזתי לבקש את הדבר, ששנים לא הצלחתי להעלות על דל שפתי.

בהתחלה ביקשתי את זה בשקט בשקט. בקול חרישי וקטן. ביני לביני. מבלי שאף אחד ישמע. ואז הצטרפו גם פעולות של ממש. כאלה שיכולות לעזור לי לממש את הרצון הזה. ההתקדמות הייתה איטית לעייפה, אבל זה כנראה הקצב שנכון לי. להאמין שהדבר הזה שאני כל כך רוצה יכול להתגשם, היא מלאכת מחשבת של התמודדות עם פחד מאכזבה.

ואז גם העזתי להגיד את זה. לומר את אשר חפץ בו ליבי. בהתחלה רק למשפחה וחברים קרובים, ואז גם למעגלים אחרים. והדרך התחילה להתהוות לה, עוד תוואי ועוד עיקול ועוד הר ועוד מישור. ואני מביטה בדרך הארוכה שעשיתי ונדהמת. לרגע קטן, אני מצליחה אפילו לגעת בידיעה פנימית טהורה שהכל אפשרי עבורי. הכל. וברגע שהידיעה הזו פוגשת את התבונה, היא נעלמת מיד. משאירה אותי עם טעם מתוק של עוד.

יצירה 6

 

לרצות או לא לרצות, זו השאלה

והנה מגיע שלב בו אני עומדת להשלים את אחד הקטעים הכי משמעותיים בדרך למה שאני רוצה כל כך. אני מרגישה כמו מין כוח אדיר אך בלתי נראה שנמצא איתי, נותן לי דחיפה קטנה מאחורי.

אך בדיוק כמו אותם Reebok צהובים שלהם ציפיתי כל כך, בסוף קיבלתי נעלי Flight בצבע תכלת מוזר. הדבר אותו אני רוצה כל כך, לא מתממש. עדיין לא.
אני שוכבת במיטתי. הטעם המר ההוא שאני מכירה, שוטף את פי. הילדה שהייתי מתעוררת והיא נמצאת פה לידי, לוחשת על אוזני:

– את צריכה להרוג אותו
– להרוג אותו?!
– כן כן. אם את רוצה להשתחרר, את צריכה להרוג אותו
– אבל אני לא מצליחה. הוא מביא עמו נחמה למפתן ביתי, ריח עדין של פרחים ורוח נעימה שמלטפת את פני
– אשליות הוא מביא לך. אשליות וסיפורי בדיה
– לא אכפת לי. הוא הרבה יותר נחמד מהמציאות הריאליסטית הזו עם הטמפרטורה הצוננת שלה. היא תמיד אנטיפתית כל כך. מלאה בנתונים ועובדות ולא אכפת לה מחלומות, כיסופים או רגשות. אני לא אוהבת אותה, את ה"מציאות". תני לי את ה"רצון", הוא עדיף על פניה בהרבה.
– הוא זורה חול בעינייך. אל תהיי טיפשה. שנים הסתדרת יופי בלעדיו. לא יודעת מה קרה לך בשנים האחרונות שנצמדת אליו כל כך. הבטיח לך הרים וגבעות כמו איזה מאהב שרמנטי ואת האמנת לו. גברת מציאות אולי לא נחמדה, אבל היא אומרת את האמת, היא לא מפתה אותך באשליות שווא.

מחול שדים של ממש התבצע על מיטתי באותו ליל שרב אביבי. קרב איתנים בין ילדה מאוכזבת לאשה שרוצה לרצות. מי מהן תנצח ותיקח את המושכות?

האומנות של הרצון

איך אפשר להמשיך בדרך הרצון כשאין כל סימן או הבטחה שהוא עשוי להתממש?
מה נותן את הכוח להמשיך ללכת בכלל? זו אחת מדילמות החיים הקשות ביותר.
מהי היא אותה אומנות של הרצון אם כן?

כמאמנת, אני נשענת על מספר גופי ידע ופילוסופיות. אחד מהם קשור ברצון חופשי. כל תהליך אימוני מתחיל בחזון. זהו הכיוון שאליו אנחנו הולכים. החזון מגלם בתוכו את כל המאווים, החלומות והכיסופים. הוא מכיל את מה שחשוב לנו בחיינו. מורתי היקרה נטאלי בן דוד אומרת- "יש אנשים שקמים בבוקר, רק כי הם לא מתו לילה קודם". זה לא מה שאני רוצה עבור המתאמנים שלי או כל אדם בעולם.

אני מאמינה בכל ליבי שזה קריטי לדעת מה חשוב לנו בחיינו. החזון מהווה את המסגרת שבתוכה אנו פועלים ונותן לנו תשובות לשאלות מהותיות כמו "למה אני עושה את מה שאני עושה?". עבודת האימון עוסקת בפירוק המגבלות שלנו, שמונעות מאתנו לחיות את מה שחשוב לנו.

גוף ידע נוסף שאיתו אני עובדת, הוא תחום בפילוסופיה שנקרא "אונטולוגיה"- תורת ההוויה או תורת היש. בתהליך האימוני, החקירה היא תמיד על מה שקיים באמת במציאות.

אנשים חיים בפער תמידי בין מה שיש להם ובין מה שהם רוצים. "במציאות אין פער" אומרת נטאלי בן דוד. "במציאות יש רק את מה שיש". כלומר הפער הזה קיים רק בתודעה שלנו והוא זה שמסב לנו סבל.

וכך אני נעה בין ציר הרצון לבין ציר המציאות. הרצון מצוי בתודעה ובלב שלנו, אבל הוא לא אמיתי. הדבר היחיד שהוא אמיתי, היא המציאות עצמה, ולעיתים היא רחוקה מאוד ממה שאנחנו רוצים.

כיצד יוצרים איזון ביניהם?

ובכן, מצאתי שכמספר האנשים, כך גם מספר הפתרונות. יש אנשים שלא מוכנים "להיכנע" למציאות. הם מחליטים לצמצם את הפער בין הרצון למציאות באמצעות אסטרטגיה של "כל האמצעים מקדשים את המטרה". אני מוצאת שהאסטרטגיה הזו עובדת, אך יש לה מחיר יקר. אם כל האמצעים מקדשים את המטרה, אז הרצון הופך להיות כסות הכל ובדרך אנשים הורסים מערכות יחסים, מוותרים על ערכים חשובים ובעיקר מאבדים את עצמם .

על הצד השני של הסקלה יש את המוותרים. אני הייתי ביניהם. הדרך הזו לצמצום הפער, היא פשוט לא להיות במגע עם מה שרוצים. כך אין אכזבה ואין פער. גם האסטרטגיה הזו יכולה לעבוד, אבל היא מותירה את האדם חלול וקהה. הניצוץ האלוהי הזה שקיים ברצון החופשי נעלם ואתו כל תחושת החיות.

בין הרצון למציאות

אז מהי הדרך "הנכונה" לגשר בין המציאות לרצון? כמו תמיד, "האמת" עוברת דרך פרדוקסים.
האם רצוי לרצות? בוודאי. ללא כל סייג או ספק. לא לרצות זה כמעט כמו לא לנשום. ומצד שני, האם אנחנו מוכנים לתת לרצונות הלא ממומשים שלנו, להגדיר את חווית החיים שלנו? האם נסכים לשלם כל מחיר על מנת להגשים אותם? והכי חשוב, איך מתמודדים עם אכזבה שהיא מנת חלקה של דרך הרצון?

בעודי מהרהרת בנושא ומנסה למצוא מענה, עשיתי את מה שאני תמיד אוהבת לעשות- אני פונה למקור הכי גדול שלי לתשובות – אני פונה למוזיקה. אני אוחזת בליבי את השאלה, עושה shuffle  בפלייליסט שלי ומחכה לראות איזה שיר יעלה.

הקסם הזה תמיד עובד. כמו מין השגחה עליונה של תשובות ומסרים. השיר שעלה בפלייליסט נתן לי את כל מה שהייתי צריכה:

השיר הזה מדבר אותי. הוא מבטא את הכוח של הרצון, הבקשה והתפילה שבליבי. "מי יתנני?" שואל רבי יהודה הלוי. " יה למדני באמיתך הדריכני " -מבקש, בדיוק כמוני, להבין כיצד להמשיך ולרצות. השיר הולך ומתעצם עד שמגיע לבית האחרון, בו זועקת אתי אנקרי המופלאה:

"אלי ענני אל תחשה ותענני
שנית קנני ואמר לעבדך הנני "

ואת התשובה לשאלתי אני מקבלת במילה האחרונה בשיר-  הנני

מילה קטנה ומלאת עוצמה. "הנני" אני אומרת לעצמי. הנני עם הרצון שבליבי. הנני עם המציאות כפי שהיא. אני לא מבטלת אותי ואת רצונותיי, אני מחוברת אליהם בכל רגע ורגע. ועם זאת, הנני עם מה שקורה באמת, גם אם זה רחוק מאוד ממה שאני רוצה עבורי.

אני כאן עומדת איתנה מעבר לכל הרצונות והאכזבות. אני הנני עם הנני. אני איתי No matter what.

הנני זה להיות בנוכחות מלאה לכל מה שיש – לרצון וגם למציאות. יחד וללא כל העדפה.

ברקע תמיד יהיה הרצון שלנו. שום דבר לא יקח אותו מאתנו. במקביל יש את המציאות ואת נסיבותיה. לא תמיד יש לנו שליטה עליהם. אך יש לנו את היכולת לבחור מי אנחנו רוצים להיות ביחס אליהם. אני בוחרת לקבל אותם כפי שהם, זו הצהרת שפיות ותו לא. ואם עולים תסכול או אכזבה, גם איתם אני "הנני"- נוכחות מלאה לכל מה שיש ללא כל העדפה. המבט הוא לכיוון הדבר שאני רוצה, אך הרגליים נטועות עמוק באדמה.

יצירה 10

לסיכום

לכולנו יש יחסים עם רצון. אנחנו מפתחים את היחסים האלה בילדותנו. מילדה שהחליטה להפסיק לרצות, הפכתי לאשה הנוכחת לרצונותיה ומבקשת לדעת מה הדרך הנכונה עבורה לרצות ולהיות.

הדרך שמצאתי היא להיות במרחב ה- הנני. להיות עם כל מה שיש.

הנני גם אומר שאני יכולה לראות מה הכי יתמוך בי בדרך. אין באמת תקנים קבועים למה שנדרש לקחת בדרך הרצון. חשוב לגלות מה נכון עבורך. מה יתפוס אותך הכי טוב אם תפלי? מה ירפד אותך בעת הנפילה? ואיזה סוג ריפוד נכון לך?

לרצות זה אומר שלפעמים גם מתרסקים ועל כן יש לצאת אל הדרך עם כל מה שיגרום להתרסקות להיות רכה, כך שנוכל לחזור ולצעוד בה. כאמור, צריך ריפוד טוב, אבל אולי גם משרוקית ופנס. בעיקר פנס… כזה שיראה לך את הדרך גם כשחשוך.

הפנס שלי הוא החיבור לרצון שמאיר לי את הדרך. הריפוד שלי הוא האנשים היקרים והאהובים שבחיי ובורכתי בנבחרת משובחת ביותר. סוג הריפוד שאני אוהבת עשוי מסיבי חמלה. זה הריפוד הרך ביותר שמצאתי עד כה.

מה הדרך שבה את צועדת בדרך הרצון?

אני מקדישה את הפוסט הזה לחברה שיקרה לי כל כך. קרן, תודה שאת מרפדת אותי. את אורגת סביבי את הסיבים הכי רכים ונעימים שיש. כשאת לצידי, אני מרגישה שאין דרך שלא אוכל לצעוד בה.

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה.
והכי חשוב – אם לא עשיתם את זה כבר, אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

 

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©

תגובות פייסבוק

תגובות

16 תגובות

שיר ירושלמי יולי 27, 2016 12:00 pm

מקסים מקסים מקסים, פשוט כיף לקרוא ומרחיב את הלב!

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:04 pm

תודה רבה שיר. שמחה שהצלחתי להרחיב את ליבך

תגובה
אסנת יולי 27, 2016 1:01 pm

כרינה יקירה, בחרת בנושא שמעסיק גם אותי. שאלת הרצון והחיבור לרצון המהותי. מה אני באמת רוצה וחשוב לי ומה נכון להתפתחות האישית שלי. תודה על המילים והרגשות שהבעת בכנות רבה וגם על הפתרון שהצעת של הנני, שנותן מקום לרצון וגם למה שמתאפשר בפועל. הפתעת אותי עם הנעליים. חשבתי שכן תקבלי את הנעליים הצהובות ובסוף דווקא תראי שזה לא מה שבאמת רצית. מאוד התרגשתי מההודיה שלך לחברתך בסוף הפוסט.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:08 pm

אמממ.. מעניין ממש מה שכתבת. הרצון בנעליים הצהובות, לא היה קשור באמת בנעליים, אלא במהות של לרצות להיות אהובה ומקובלת. ועל כן, ברור שגם אם הייתי מקבלת את הנעליים, לא הייתי מקבלת את המהות שאותה רציתי. אבל זה מסוג הדברים שמבינים בגיל מאוחר יותר. החיים מלמדים אותנו את זה.
נוגע בי מאוד שהתרגשת בעיקר מההודיה. את מבינה משהו חשוב מאוד אסנת. היחסים שלי עם האהובים שלי הם הדבר שהכי חשוב לי ושאני הכי הכי רוצה.

תודה על התגובה המרגשת והמעמיקה שלך

תגובה
דורין יולי 27, 2016 3:58 pm

וואוו !!!! פשוט מדהים ועוצמתי. תודה.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:05 pm

תודה לך דורין. תודה על המילים החמות שלך

תגובה
yonit יולי 27, 2016 5:17 pm

חמור בעיני שהמנהל אמר כזה משפט ביום הראשון של הלימודים. ממש מיאש.
ויתר המילים שלך – כל כך מזדהה עם הריבוק ובליוויס והמקובלת וה"אין כסף שהיה לא מבזבזים סתם על בגדים". ואצלי זה יצר את הייחודיות שלי, להסתדר עם מה שיש בדרך אחרת, ולהמשיך לרצות, וכשלא יוצא, משנים. וזה קשה. ואומרת תודה על מה שיש ועל מה שיהיה. אוהבת אותך. הינך בכל מאודך.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:13 pm

מסכימה איתך. חמור מאוד להעביר מסר כזה ועוד בגיל 14! נגמה לי שהוא רצה אולי להגן עלינו, אבל זה מסר בעייתי מאוד. תנועת צמצום הרצון, אכן גורמת לנו לסגל דרכים או פתרונות מעניינים. אני חושבת את אחת הנשים שאני הכי מסתכלת אליה כדי ללמוד מה עושים עם אכזבה. ידייך לעולם לא נרפות, את פשוט מוצאת דרך יצירתית וחדשה. מאוד מעורר השראה עבורי.
הינך בכל מאודך גם כן <3

תגובה
עינת ספקטור יולי 27, 2016 10:52 pm

אהובה.
קראתי את הפוסט הזה אי שם בבוקר ומאז מגלגלגת דו שיח עם עצמי ואיתך בראשי.
אז יש לי כמה דברים לומר לך-
אחד, הוא שעשית לי צביטה של כאב עם סיפור הריבוק פעמיים. פעם בגלל איך שנסגרת (וכל כך בא לי לחבק אותך). ופעם שניה, עם הקלות הבלתי נסבלת שלנו ההורים לסגור לפעמים את הילדים שלנו בפינות חשוכות. לפעמים בלי להתכוון, זה פשוט קורה, וזה לכל החיים (!) אם לא נעשה עם זה משהו, אנחנו הילדים.
שניים, שחושבת המינוח של רצון ואי רצון הם רצף אחד, ופריזמה נוספת להסתכלות הוא הרצף של קבלה ונתינה (שהם מין רצף כפול- קבלה, נתינה). יש לי מין הרגשה שהחלטת לא לרצות אך גם לא לבקש או לא לקבל כדי לא לצפות ולא להתאכזב, ובו בעת לתת. תרומה, ערך, יחס, אהבה… כאילו קצת כפיצוי או איזון על סגירת הצד הזה של הבסטה ביחסי תן וקח, הבסטה של הצופיה לקבלה. ואולי זו לא את זו אני בכלל שקוראת אותך וזה מה שאני מרגישה, כי ככה אני. טובה בלתת. הרבה יותר קשה בלבקש או לצפות כדי לא להתאכזב.
שלישית, שמחה שכתבת את הפוסט הזה. מודה שחיכיתי לו.
רביעית, העלית לי דמעות, שזה ממש נדיר. נגעת לי עמוק בלב.
חמישית, שאוהבת אותך.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:22 pm

אהובה,
ראשית, מחכה שתחבקי אותי כבר במהרה.
שנית, אף הורה לא באמת רוצה לעשות טעויות ואין אף הורה שבאמת מצליח… לאבי היו כוונות כל כך טובות, רק שהוא יישם אותם בדרך יצירתית ממש…אני כל כך אוהבת אותו על כך היום.
לגבי הרצף של קבלה – נתינה, הנה התיאוריה שלי: אני חושבת שבנתינתנו, אנו אולי מדגימים באופן בלתי מודע לצד השני, כיצד היינו רוצים שינהגו בנו.חוץ מזה, אין משהו משמח יותר מנתינת אמת. ועל אותו הספקטרום, אנשים רבים עוזרים לאחרים לממש את רצונם, אך חלשים במיוחד במימוש רצונם שלהם.
שלישית, שמחה גם אני שהפוסט יצא סופסוף לעולם. את יודעת כמה חבלי לידה הוא עבר.
רביעית, שמחה שנגעתי לליבך. בעיקר כי מדובר בלב גדול כל כך.
חמישית, אוהבת אותך מאוד מאוד.

תגובה
ביא יולי 28, 2016 9:27 pm

מדהימה, זה מסביר כל כך הרבה דברים… אני אוהבת את זה שאני מגלה עלייך עוד ועוד דברים דרך הבלוג שלך.
אוהבת אותך.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:26 pm

זה באמת מדהים. גם אנשים שמכירים אותי ומכירים אותי היטב! מגלים עלי דברים חדשים. האמת היא שגם אני מגלה אותי דרך הכתיבה. פלא שכזה.

תגובה
קרן מירב יולי 29, 2016 5:37 pm

החלום, שברו ושבריו.
והאשמה. אוי האשמה. והשקט.
התמונה בה אמא שלך יודעת וקולטת את הכמיהה שלך הכאיבה לי לא פחות מרגע הפגישה עם הנעליים. אני מצליחה לראות איך כבר אז הרצון עבר דיכוי וכיבוש ונשאר מתחת לשמיכה עבה וכבדה.

כשאני מנגבת לנועה את השיער אני נזכרת בפוסט שלך עם שיער נפוח ופנים אדומות ובכל פעם אני שואלת אותה אם היא רוצה שאייבש לה את השיער. חשבי כמה את תורמת לעולם רק בזכות היותך, מילותיך, כנותך.

הנני זו את.

מהרגע הראשון שנפגשנו היית הנני. מיוחדת, אחרת אבל הכי במובן של מודל לחיקוי.
כשביקשת שאמסור ד"ש לרימה נזרעו זרעים מאד משמעותיים עבורי (:

אעצור כאן. קצת מביך לכתוב תגובה ארוכה מהפוסט עצמו.

אני אוהבת אותך כרינה וובר.
זהו.

תגובה
carina יולי 30, 2016 9:34 pm

לקח לי זמן, לכתוב לךתגובה בחזרה. זווית הראייה שלך כאמא, היא כל כך יחודית ומעולם לא חשבתי על מה שזה עשה לאמא שלי לראות אותי רוצה כל כך בלי היכולת להעניק לי את שרציתי. איזו זווית חשובה הבאת כאן ואני מקדישה לה הרבה מאוד מחשבה.אני חושבת שאם היא רק הייתה אומרת לי משהו ולא נעצבת כל כך, אולי זה היה לי קל יותר. אבל היא עשתה את מה שהיא יכלה לעשות ועד היום ,היא מנסה כל כך לעזור לי להגשים את רצונותי.
כשאת כותבת שהנני זו אני, זה עושה לי חם ונעים בלב. יש בי משהו שרוצה כל כך להיות נקיה ושלמה ושקטה ככה בדיוק כפי שאני. דרך חדשה להיות. דרך שאני הולכת בה ולומדת אותה כבר שנים.
אני אוהבת אותך קרן מירב.
מאוד.
זהו זה

תגובה
תמר אוגוסט 6, 2016 10:43 pm

אחחח הריבוק… אבל צהובות??? מה נסגר איתך?? דרך אגב את השיר הזה של ריקי גל כתבה תרצה אתר, שהיתה בת דודה של אמא שלי ואני קרויה על שמה. תמר תרצה מור מדנס (שם קצר וקולע). בדיוק השבוע ראיתי את הסרט ציפור בחדר, שמספר את סיפור חייה המסובכים ובטח כמה היא הייתה תלויה בין המציאות לרצון, וכמה ה׳הנני׳ שלה היה תלוש…
בכל מקרה, נגעת כאן בנקודות שאין בנאדם ביקום הזה שלא מתמודד איתן. במיוחד בעולם החומרני והפייסבוקי שאנחנו חיים בו. כל אחד רוצה את מה שהוא רואה שלשני יש בפייסוש. אבל האמת היא שלשני בכלל אין את זה. זה רק נראה ככה… כמה אני רוצה לא לרצות דברים מסויימים. לפעמים זה עובד לי אבל לרוב לא. ואני רוצה. ומתבאסת. באסה. עם התבגרותי למדתי למתן את זה אבל עדיין זה קורה לי מלא. אשמח לדעת איך להשתמש בהנני הזה שלך…
נשיקות

תגובה
carina weber אוגוסט 7, 2016 9:31 am

ואוו תמרולה, לא ידעתי את זה עליך. כל פעם אני מגלה עוד רובד ושכבה שלך ואת הופכת להיות מרתקת יותר ויותר..
אני מסכימה מאוד עם מה שכתבת. התסכול שכל ילד מתחיל לחוות עם הרצון הלא ממומש שלו, מלמד אותו לפתח חוסר אונים, תסכול ואז כעס. בזמנים הצרכניים של היום, התסכול הזה גדל עוד יותר ועל כן מרחב ההנני הוא קריטי במיוחד. מה עוזר לי, זה לחזור למציאות ולדעת שהתסכול הוא בעיקר בגלל שאני חושבת שהמציאות אמורה להיות שונה ממה שהיא. אבל האמת היא שהמציאות לא אמורה להיות שונה, היא פשוט כפי שהיא.
וכן, צהובות. זה קטלני!

תגובה

השאר תגובה